דלגו לתוכן הראשי
100%
קולותפוליטיקה

ההימור הקואליציוני של איזנקוט: האם הדחת נתניהו מצדיקה תלות פוליטית ברע״ם?

בזמן שמנסור עבאס חושף מגעים שבהם מעורבות מפלגות אסלאמיסטיות וחרדיות, ישראל ניצבת בפני שאלה החורגת הרבה מעבר לחשבון הקואליציוני.

תורגם מאנגלית על ידי בינה מלאכותית

המשבר הפוליטי בישראל נכנס לפרק חדש, שחושף יותר ויותר.

ב־11 בנובמבר חשף יו״ר רע״ם מנסור עבאס כי במגעים נבחנת אפשרות לשיתוף פעולה בין מפלגתו האסלאמיסטית לבין הסיעות החרדיות בישראל, אולי בתמיכת הרשימה המשותפת, כדי לאפשר את הקמתה של ממשלה חדשה.

החשיפה מגיעה שלושה ימים בלבד לאחר שהנשיא יצחק הרצוג הטיל על גדי איזנקוט את מלאכת הרכבת הקואליציה הבאה של ישראל.

טרם גובש הסכם סופי, והמפלגות החרדיות לא אישרו בפומבי את ההסדר שתיאר עבאס. עם זאת, הנוסחה הפרלמנטרית המוצעת חושפת את הסתירה המרכזית שעמה מתמודדות שאיפותיו הפוליטיות של איזנקוט.

רמטכ״ל לשעבר, המציג את עצמו כמי שמגן על האינטרסים הלאומיים של ישראל, עלול למצוא את עצמו נשען על מפלגות שסדרי העדיפויות הפוליטיים שלהן שונים בתכלית משלו.

וכל זה מעלה שאלה שאי אפשר להתחמק ממנה: האם הדחת בנימין נתניהו נעשתה חשובה יותר מהקמת ממשלה מלוכדת המסוגלת להנהיג את ישראל?

הבחירות ב־27 באוקטובר הניבו כנסת מפוצלת.

הגוש המסורתי של נתניהו זכה ב־53 מושבים. הברית בת ארבע המפלגות של איזנקוט השיגה 48. רע״ם והרשימה המשותפת מחזיקות יחד ב־19 נוספים.

החשבון פשוט. הפוליטיקה מסובכת הרבה יותר.

איזנקוט אינו יכול לגבש רוב פרלמנטרי עם בעלי בריתו הקיימים בלבד.

עליו למשוך שותפים נוספים, להבטיח תמיכה פרלמנטרית מבחוץ, לנהל משא ומתן עם הליכוד של נתניהו, או להתמודד עם האפשרות של בחירות נוספות.

נראה שעבאס נחוש לנצל את ההזדמנות הפוליטית הזאת.

נכונותו המוצהרת לסייע לאיזנקוט להקים ממשלה מלמדת שרע״ם עשויה להפוך לשחקן בעל השפעה בתהליך, גם בלי להצטרף רשמית לממשלה.

אין לפטור את ההבחנה הזאת כעניין טכני בלבד.

מפלגה אינה זקוקה לתפקידי שרים כדי להפעיל השפעה פרלמנטרית. ממשלת מיעוט התלויה בתמיכה מבחוץ חייבת לשקול ללא הרף אם המפלגות המחזיקות אותה בשלטון ימשיכו להצביע בעדה.

לכן השאלה אינה רק מי יושב סביב שולחן הממשלה.

השאלה היא מי יכול לקבוע אם הממשלה תשרוד.

ב־10 בנובמבר, עם התכנסות הכנסת ה־26 של ישראל, יצאו חברי הרשימה המשותפת מאולם המליאה במהלך השמעת התקווה, ההמנון הלאומי של ישראל.

לאירוע הייתה משמעות מיוחדת משום שהרשימה המשותפת נמנית עם המפלגות שתמיכתן הפרלמנטרית מבחוץ נידונה כחלק מהאפשרות להקים ממשלה בראשות גדי איזנקוט.

מנסור עבאס, יו״ר רע״ם, נשאר לעמוד בזמן ההמנון, אף שלא שר. ההבחנה הזאת חשובה, במיוחד כשבוחנים את עמדותיה והתנהלותה של כל מפלגה בפני עצמה.

עצם היציאה מהאולם מעלה שאלות החורגות מכללי הטקס הפרלמנטרי.

התקווה מסמלת את שאיפתו ההיסטורית של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית. בעיני ישראלים רבים, היא ביטוי יסודי לזהותה היהודית של המדינה.

מצע הבחירות של הרשימה המשותפת, מצדו, מערער במפורש על הקונצנזוס הפוליטי הציוני הרווח. לנציגיה יש זכות דמוקרטית להביע התנגדות לסמלים לאומיים, כשם שלבוחרים בישראל יש זכות לתהות על השלכותיה של התנגדות זו על שיתוף פעולה פרלמנטרי.

החשש נעשה רלוונטי במיוחד כאשר ממשלה עתידית עשויה להיות תלויה באותם חברי כנסת לצורך הישרדותה.

מחלוקות על זהותה הלאומית של ישראל עלולות להפוך לעימותים בנושאי חינוך, חובות שירות לאומי, חקיקה ביטחונית ותגובת הממשלה לאיומים אזוריים. עדיין לא ברור אם המחלוקות האלה ימנעו שיתוף פעולה פרלמנטרי, אך אי אפשר פשוט להתעלם מהן.

יש גם הבדל בין מתן אפשרות למפלגה להביע את עמדותיה כסיעת אופוזיציה נבחרת לבין ניהול משא ומתן על הסכם שמקנה לה השפעה על הישרדותה של ממשלה בהצבעות על חקיקה.

אביגדור ליברמן, שבעצמו שותף בגוש הפוליטי המבקש להחליף את נתניהו, מתח בפומבי ביקורת על היציאה מהאולם והטיל ספק באפשרות של שיתוף פעולה קואליציוני עם מי שהשתתפו בה.

תגובתו ממחישה שהחששות האלה אינם נחלתם של תומכי נתניהו בלבד.

מבחינת איזנקוט, השאלה קונקרטית: איזה הסכם יוכל ליישב בין התנגדותה של הרשימה המשותפת למרכיבים מרכזיים בזהותה הלאומית של ישראל לבין מחויבויותיה של ממשלה המגדירה את עצמה ציונית?

התשובה דורשת יותר מהצהרות על התנגדות משותפת לנתניהו. היא דורשת התחייבויות שיוגדרו בפומבי, גבולות ברורים לשיתוף הפעולה הפרלמנטרי והסבר כיצד יטופלו מחלוקות בשאלות יסוד לאומיות.

המפלגות בישראל אינן צריכות להסכים על כל סמל לאומי כדי להשתתף בחיים הדמוקרטיים. אבל ממשלה השוקלת להישען על תמיכתן חייבת לנהוג בשקיפות בנוגע להבדלים הפוליטיים הכרוכים בכך ולפשרות שהדבר עשוי לדרוש.

במהלך מערכת הבחירות שלל איזנקוט במפורש את הכללת רע״ם בממשלה בראשותו. הוא גם הציב תנאים לשותפות קואליציוניות אפשריות, ובהם תמיכה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שירות לאומי לכול והכרה בחמאס כארגון טרור שיש להשמידו.

העקרונות האלה הוצגו ככאלה שאינם נתונים למשא ומתן. ובכל זאת, המצב הפוליטי המתפתח מעמיד אותו במבחן לא נוח.

למפלגות החרדיות יש התנגדות רבת שנים לשירות צבאי חובה לבני קהילותיהן. רע״ם מחזיקה זה שנים בעמדות המתנגשות עם מרכיבים חשובים בקונצנזוס הפוליטי הציוני. הרשימה המשותפת כוללת סיעות שיש להן מחלוקות מהותיות בנוגע לזהותה הלאומית של ישראל ולמדיניות הביטחון שלה.

כיצד מתכוון איזנקוט ליישב את ההבדלים האלה?

האם שותפיו יקבלו את תנאיו, או שהתנאים האלה יאבדו בהדרגה את משמעותם ככל שיתקדם המשא ומתן?

מנהיג פוליטי אינו יכול לנהל מערכת בחירות על בסיס עקרונות בלתי מתפשרים ואז להתייחס ליישומם כעניין של בחירה רק מפני שהחשבון הפרלמנטרי נעשה לא נוח.

אם איזנקוט יכול להגיע להסכם אמיתי בלי להקריב את מחויבויותיו המוצהרות, עליו להציג אותו לציבור. אם אינו יכול, ציבור הבוחרים בישראל זכאי לדעת על אילו הבטחות הוא מתכוון לוותר.

עבאס אינו חדש בפוליטיקה הקואליציונית בישראל.

הוא מבין שמפלגות קטנות יחסית יכולות להפעיל השפעה ניכרת כאשר הגושים הפוליטיים הגדולים אינם יכולים להשיג רוב בכוחות עצמם.

דבריו האחרונים מעידים על נכונות לסייע לאיזנקוט להחליף את נתניהו, תוך שמירה על גמישות באשר לאופי המדויק של מעורבות רע״ם.

דיווחים הצביעו גם על כך שעבאס עשוי להיות מוכן להכיר במפורש בחמאס כארגון טרור בתמורה לשותפות פוליטית אמיתית.

הכרה כזאת תהיה מבורכת, אך אין להתייחס אליה כאל ויתור יוצא דופן. לאחר טבח 7 באוקטובר, הכרה באופיו הטרוריסטי של חמאס צריכה להיות דרישת יסוד ממנהיגות פוליטית אחראית.

גם הכרה בטרור של חמאס אינה אמורה ליישב אוטומטית מחלוקות רחבות יותר הנוגעות לביטחון הלאומי, למשילות או לאופייה של מדינת ישראל. המחלוקות האלה דורשות משא ומתן פוליטי מהותי, ולא הצהרות סמליות הניתנות בלחץ לוחות הזמנים להרכבת קואליציה.

לעבאס יש זכות מלאה לייצג את בוחריו ולחתור להשפעה פרלמנטרית לגיטימית. אבל לאיזנקוט יש חובה חשובה לא פחות להסביר את ההשלכות המעשיות של כל הסכם שאליו יגיע.

העימות בין עבאס לנתניהו מוסיף ממד חושפני נוסף. לאחר נאומו של נתניהו בפתיחת הכנסת ה־26, האשים עבאס את ראש הממשלה בהסתה וטען שדבריו סיכנו אותו ואת משפחתו.

יש להתייחס לחששות כאלה ברצינות. מחלוקת פוליטית לעולם אינה יכולה לשמש הצדקה לאיומים או לאלימות.

עבאס טען גם כי נתן אשל, מקורבו של נתניהו, יצר עמו קשר כדי לברר את עמדת רע״ם בנוגע להצעות חוק ולהקמת קואליציה חלופית אפשרית.

הטענה הזאת, שלא ביססה כי נתניהו אישר אישית ניהול משא ומתן, מקשה על הניסיונות להציג מגעים פוליטיים עם רע״ם כפסולים מעצם טבעם.

אותן אמות מידה צריכות לחול על כל מנהיג פוליטי.

עם זאת, קיומם של מגעים פוליטיים אינו שקול להתחייבות למשול יחד. מה שקובע הוא אופיו של ההסכם, המחויבויות שהוא יוצר והמדיניות שהוא מאפשר.

זו בדיוק הבדיקה הביקורתית שאיזנקוט חייב לעמוד בה.

נתניהו קרא בפומבי להקמת ממשלת אחדות בהשתתפות מפלגות ציוניות וחרדיות. איזנקוט, מצדו, פעל לקידום מסגרת חלופית שעלולה בסופו של דבר להיות תלויה בתמיכה פרלמנטרית מצד רע״ם והרשימה המשותפת.

אין שום דבר בלתי דמוקרטי מטבעו בשיתוף פעולה עם נציגים ערבים נבחרים. בוחריהם הם אזרחים ישראלים הזכאים לייצוג.

אבל לגיטימיות דמוקרטית אינה מבטלת את הצורך לבחון את ההתאמה הפוליטית בין שותפות קואליציוניות.

איזנקוט חייב להשיב מדוע פשרה עם נתניהו רצויה כנראה פחות מהוויתורים האידאולוגיים הניכרים שעשויים להידרש כדי להבטיח תמיכה מסיעות המחזיקות בעמדות סותרות בנושאי שירות לאומי, זהות לאומית וביטחון.

ממשלת אחדות לא תמחק את המחלוקות הפוליטיות בישראל. היא גם לא תפטור את נתניהו או כל אדם אחר מאחריות לכישלונות העבר. עם זאת, היא עשויה לספק מסגרת לשיתוף פעולה בין מפלגות שיש ביניהן הסכמה רחבה על אופייה הלאומי של ישראל ועל סדרי העדיפויות הביטחוניים המרכזיים שלה.

דחיית האפשרות הזאת, בד בבד עם בחינת הסדר מפוצל יותר מבחינה אידאולוגית, מחייבת הסבר משכנע.

הבטחה להחליף את נתניהו פשוט אינה מספיקה.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס להקמת ממשלתה הבאה כאל תרגיל בנקמה פוליטית.

איראן מוסיפה להיות איום אסטרטגי. השלכות 7 באוקטובר ממשיכות לעצב את הסביבה הביטחונית של ישראל. מוכנות צבאית, לכידות חברתית ודיפלומטיה אזורית מחייבות החלטות קשות הנשענות על בסיס פרלמנטרי אמין.

ממשלה שהישרדותה תלויה בדרישות פוליטיות שאינן מתיישבות זו עם זו מסתכנת בכך שכל החלטה מרכזית תהפוך למשא ומתן על עצם קיומה.

איזנקוט מכיר בחשיבותה של עקביות אסטרטגית. הקריירה הצבאית שלו התבססה על בחינת יעדים, זיהוי איומים ושמירה על משמעת מבצעית.

כעת יש להחיל את אותם עקרונות על שאיפותיו הפוליטיות.

אם הממשלה שהוא מציע אכן נשענת על תוכנית לאומית משותפת, עליו לחשוף את התוכנית ולהסביר כיצד יקיימו אותה השותפים בה.

אם היא קיימת בעיקר משום שכמה סיעות חולקות רצון להדיח את נתניהו, אין בכך בסיס מספיק לניהול מדינה הניצבת בפני אתגרים יוצאי דופן.

ההבחנה מהותית.

התנגדות פוליטית יכולה לזכות בקולות. היא אינה יכולה, כשלעצמה, לספק אסטרטגיה לאומית.

בשעה שעבאס מתאר את המשא ומתן המתגבש, הנטל מוטל כעת על איזנקוט להוכיח שהמיזם הקואליציוני שלו הוא יותר מברית נוחות.

כי השאלה בסופו של דבר אינה אם איזנקוט יכול לגייס די קולות בכנסת כדי להפוך לראש ממשלה.

השאלה היא אם הוא יכול להנהיג את ישראל בלי לאפשר לחתירה לשלטון לפגוע בעקרונות שעליהם הוא טוען שהוא מגן.

המאמרים בקולות נכתבים על ידי חברי הקהילה. הדעות, העובדות והתמונות הן של הכותבים בלבד; TheStateOfIsrael.com אינו בודק אותן ואינו מאמץ אותן.

עדיין אין תגובות.

משהו השתבש

לא הצלחנו להשלים את הפעולה. בדקו את החיבור ונסו שוב.