גדי איזנקוט לא בזבז זמן בחשיפת סדרי העדיפויות שלו. ביום הפתיחה של הכנסת ה-26, מפלגתו "ישר!" הצטרפה לסיעות אחרות בהגשת הצעות חוק להקמת ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר, להגבלת כהונת ראשי ממשלה ולביטול רפורמות מוסדיות מרכזיות שנחקקו בתקופת בנימין נתניהו.
על הנייר, הצעדים האלה מוצגים כמאמץ להשיב את האחריותיות ולחזק את המוסדות הדמוקרטיים. בפועל, העיתוי שלהם, ההקשר הפוליטי שלהם והשלכותיהם האפשריות מעוררים שאלות רציניות לגבי שיקול הדעת של איזנקוט וסדרי העדיפויות שלו.
ישראל ראויה לכך שמישהו יישא באחריות ל-7 באוקטובר. היא גם ראויה לממשלה המסוגלת להגן על האינטרסים הלאומיים שלה בלי שהישרדותה הפוליטית תהיה תלויה במפלגות שעמדותיהן סותרות מיסודן את סדרי העדיפויות האסטרטגיים שלה.
שתי המטרות האלה לעולם אינן אמורות לסתור זו את זו.
הזוועות של 7 באוקטובר 2023 הן אחד הכישלונות החמורים ביותר בתולדות ישראל. חקירת ההחלטות הפוליטיות, הצבאיות, המודיעיניות והמוסדיות שקדמו לטבח אינה רק ראויה; היא הכרחית.
אבל האחריותיות אינה יכולה להתחיל ולהיגמר בבנימין נתניהו.
איזנקוט עצמו כיהן כרמטכ"ל צה"ל בין 2015 ל-2019, בתקופה שבה מערכת הביטחון הישראלית פעלה על פי הנחות לגבי חמאס הראויות לבחינה מקיפה.
ההיסטוריה הזאת אינה מוכיחה אחריות אישית ל-7 באוקטובר. עם זאת, היא הופכת נקודה רחבה יותר לבלתי נמנעת: כל חקירה אמינה חייבת לבחון את המוסדות, את התפיסות ואת ההחלטות שעיצבו את מערך הביטחון של ישראל לאורך שנים רבות.
חקירה רצינית לא צריכה להגן על פוליטיקאים, גנרלים, בכירי מודיעין או מפקדים צבאיים לשעבר מפני ביקורת.
לכן יש לבחון בקפידה את עצמאותה של הוועדה המוצעת, את היקף סמכויותיה ואת הליכי המינוי שלה. משפחות קורבנות 7 באוקטובר ראויות לתשובות, לא לכלי פוליטי המתחפש לאחריותיות.
סדר היום החקיקתי של איזנקוט חורג הרבה מעבר ל-7 באוקטובר.
הגבלת כהונה, שינויים במנגנוני השליטה במערכת המשפט, הגבלות על סמכויות הרשות המבצעת וביטול רפורמות של ממשלות קודמות מקודמים כעת יחד, כחלק ממאמץ רחב יותר לעצב מחדש את המוסדות הפוליטיים של ישראל.
חלק מהצעדים האלה ראויים לדיון פרלמנטרי רציני. אבל הגשתם בו-זמנית, בזמן שאיזנקוט מנסה להרכיב ממשלה, יוצרת רושם שאין לטעות בו של מערכה פוליטית שתוכננה סביב פירוק מורשתו של נתניהו.
התנגדות לנתניהו היא עמדה פוליטית לגיטימית.
בניית אסטרטגיית משילות שלמה סביב הדרתו של אדם אחד היא דבר אחר.
ישראל ניצבת מול איומים ביטחוניים, חוסר יציבות אזורי, החלטות כלכליות קשות ושאלות פתוחות לגבי הכיוון האסטרטגי שלה בטווח הארוך.
האתגרים האלה מחייבים מנהיגות המבוססת על מדיניות קוהרנטית ולא על טינה פוליטית.
הרקורד של נתניהו פתוח לביקורת, אבל מחלוקת איתו אינה מצדיקה להתייחס לשיתוף פעולה עם הליכוד כבלתי קביל מעצם טבעו, ובמקביל לבחון הסדרים פרלמנטריים חלופיים עם מפלגות שעמדותיהן עשויות להיות קשות הרבה יותר ליישוב.
כאן החישובים הפוליטיים של איזנקוט הופכים מטרידים במיוחד.
בעקבות הבחירות של אוקטובר 2026, לא הגוש של נתניהו ולא הברית הציונית של איזנקוט השיגו רוב פרלמנטרי. כתוצאה מכך, בידי המפלגות בהנהגה ערבית יש די מנדטים כדי שיוכלו להכריע אם ממשלה חלופית תוכל לשרוד.
ביניהן רע"ם, מפלגה פוליטית אסלאמיסטית בראשות מנסור עבאס.
איזנקוט הצהיר בפומבי בספטמבר כי רע"ם לא תצטרף לממשלה בראשותו אלא אם תקבל תנאים ובהם הכרה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית והכרה בכך שחמאס הוא ארגון טרור שיש להשמידו.
אבל הדרת מפלגה ממושבים בממשלה אינה זהה לדחיית תמיכתה הפרלמנטרית.
ממשלת מיעוט יכולה להישאר תלויה פוליטית בקולות מבחוץ גם כשהמפלגות המספקות את הקולות האלה אינן מחזיקות בשום משרד.
להבחנה הזאת יש חשיבות עצומה.
אם איזנקוט יסרב להסדר אחדות עם נתניהו אך בסופו של דבר יישען על תמיכה חיצונית של רע"ם או של הרשימה המשותפת, הוא יהיה חייב לציבור הישראלי הסבר משכנע.
אילו פשרות פוליטיות יחייב הסדר כזה? אילו החלטות בתחום הביטחון הלאומי עלולות להיות חשופות ללחץ פרלמנטרי? וכיצד ייישב את העקרונות שהצהיר עליהם עם הדרישות המעשיות של ההישארות בתפקיד?
אלה שאלות על מפלגות פוליטיות, על המדיניות שלהן ועל ההשפעה העתידית שלהן על הממשלה – לא על המוצא האתני או הדת של אזרחי ישראל.
השאלה אינה אם אזרחים ערבים צריכים להשתתף בדמוקרטיה הישראלית. יש להם כל הזכות לייצוג פוליטי.
השאלה היא אם ראש ממשלה צריך לבנות ממשלה שהישרדותה תלויה בסיעות פרלמנטריות הדוחות מרכיבים מרכזיים בסדר היום הביטחוני-לאומי שלו.
יש חלופה שאיזנקוט נראה מסויג מלאמץ: משא ומתן רציני עם נתניהו ועם מפלגות ציוניות אחרות להקמת ממשלה סביב סדרי עדיפויות לאומיים משותפים.
משא ומתן כזה יחייב ללא ספק פשרות.
אבל פשרה עם יריב פוליטי לא צריכה להיחשב אוטומטית לפחות קבילה מתלות במפלגות בעלות עמדות שונות מיסודן בנוגע לזהותה הלאומית של ישראל ולאסטרטגיית הביטחון שלה.
המדינה עברה מלחמה, קיטוב פנימי וטראומה לאומית עמוקה.
המנהיגים הפוליטיים שלה צריכים להיות מסוגלים להבחין בין יריבות אישית לבין האחריות של מנהיגות לאומית.
איזנקוט, רמטכ"ל צה"ל לשעבר, מבין טוב מרוב האנשים שיש לשפוט החלטות אסטרטגיות לפי תוצאותיהן ולא לפי משיכתן הרגשית.
אותו אמת מידה צריך לחול גם על ההחלטות הפוליטיות שלו.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מנהיגות שמוגדרת רק בהתנגדות
ועדת חקירה עשויה להיות הכרחית. על רפורמה מוסדית אפשר להתווכח. אחריותיות פוליטית חייבת להישאר עיקרון דמוקרטי.
אבל אף אחת מהמטרות האלה אינה מצדיקה אסטרטגיית משילות הבנויה בעיקרה סביב מניעת חזרתו של נתניהו לתפקיד.
איזנקוט חייב להוכיח שיש לו תוכנית ישימה למשול בישראל, ולא רק נוסחה פרלמנטרית להבסת יריב פוליטי.
עליו להסביר מהם הגבולות של כל הסדר אפשרי עם המפלגות בהנהגה ערבית, על אילו עקרונות ביטחוניים יסרב להתפשר, ומדוע שיתוף פעולה עם הגוש של נתניהו פחות קביל מממשלה התלויה בתמיכה חיצונית של סיעות בעלות סדרי עדיפויות לאומיים מנוגדים.
בסופו של דבר, המבחן של מנהיגות אינו עד כמה ביעילות פוליטיקאי מסוגל לבודד את יריבו.
המבחן הוא אם הממשלה שהוא מקים מסוגלת להגן על המדינה, לשמור על עקרונות היסוד שלה ולקבל החלטות קשות בלי להקריב אינטרסים לאומיים לטובת הישרדות פרלמנטרית.
ישראל ראויה לממשלה הבנויה סביב עתידה, ולא לממשלה שכל מה שמחזיק אותה יחד הוא ההתנגדות לבנימין נתניהו.
תגובות
הוסיפו את הקול שלכםעדיין אין תגובות.