דלגו לתוכן הראשי
100%
קולות

גוש השינוי בישראל: מאוחד נגד נתניהו, חלוק על הדרך לשלטון?

לפיד ובנט שבים ומאשרים את תמיכתם באיזנקוט, אך החיפוש אחר רוב בכנסת חושף שאלות קשות בנוגע לממשלתה הבאה של ישראל.

תורגם מאנגלית על ידי בינה מלאכותית

המשא ומתן בישראל לאחר הבחירות הגיע לעוד רגע שחושף את תמונת המצב.

ב-18 בנובמבר שב יאיר לפיד ואישר כי הוא ונפתלי בנט נותרו מחויבים להקמת ממשלה בראשות גדי איזנקוט. הצהרתו באה בעקבות פגישתו הממושכת של בנט עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעוררה דאגה בקרב חברי הגוש המבקש להחליף את הממשלה המכהנת.

בהמשך חזרו איזנקוט, בנט, לפיד, אביגדור ליברמן ויאיר גולן על מחויבותם להקמת מה שהם מתארים כממשלת חירום לאומית. המסר שלהם היה חד-משמעי: החלפת נתניהו נותרה היעד הפוליטי המרכזי שלהם.

אלא שהצהרותיהם מותירות שאלה מהותית ללא מענה.

איזו ממשלה יכולה הברית הזאת להקים בפועל, ואילו פשרות פוליטיות יידרשו כדי לקיים אותה?

פגישתו של בנט עם נתניהו הפכה מיד למושא להשערות.

לפי דיווחים, הפגישה נמשכה כשעתיים, ולשכת נתניהו תיארה אותה כעדכון ביטחוני. עוד דווח כי איזנקוט לא עודכן מראש על הפגישה.

מקורבים לבנט דחו לאחר מכן טענות שלפיהן הוא מתכוון לנטוש את בעלי בריתו הפוליטיים ולהצטרף לממשלה בראשות נתניהו.

לפיד הגיב והדגיש כי אין לפרש פגישות, עדכונים ביטחוניים ושיחות פוליטיות כעדות לכך שהגוש שינה כיוון.

ייתכן שהסברו תואם לחלוטין את המשא ומתן המתנהל. מנהיגים פוליטיים מקיימים דרך קבע קשרים מעבר לגבולות המפלגתיים, במיוחד בתקופות של אי-ודאות לאומית.

ובכל זאת, התגובה לפגישתו של בנט ממחישה את רגישותו של תהליך הרכבת הקואליציה. היא גם מעלה שאלה רחבה יותר: האם שיחה עם נתניהו צריכה להתפרש אוטומטית כאיום על אחדותה של ברית אופוזיציונית?

עבור גוש פוליטי המנסה להקים ממשלת חירום לאומית, ייתכן שבסופו של דבר לא יהיה מנוס ממשא ומתן עם מפלגות יריבות. הבחירות ב-27 באוקטובר הותירו את ישראל ללא רוב ברור להקמת ממשלה.

הברית בת ארבע המפלגות של איזנקוט מחזיקה ב-48 מושבים בכנסת המונה 120 חברים. רוב רגיל מחייב לפחות 61. החשבון הזה יוצר כמה מסלולים אפשריים, שכל אחד מהם כרוך במשא ומתן פוליטי משמעותי.

אפשרות אחת היא שיתוף פעולה עם מפלגות המזוהות כיום עם גוש נתניהו. אפשרות אחרת היא גיוס תמיכה מסיעות חרדיות. אפשרות שלישית היא צורה כלשהי של שיתוף פעולה פרלמנטרי עם מפלגות בהנהגה ערבית, ובהן רע״ם או הרשימה המשותפת.

החלופות האלה שונות זו מזו במידה ניכרת בהשלכותיהן הפוליטיות.

מוקדם יותר החודש הציג גוש השינוי ארבעה עקרונות לממשלה הציונית המוצעת: הכרה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מחויבות למגילת העצמאות, שירות לכלל האזרחים למען המדינה, והכרה בחמאס כארגון טרור שיש לשים קץ ליכולותיו הצבאיות ולשלטונו בעזה.

העקרונות האלה מספקים בסיס לבחינת שותפים אפשריים לקואליציה.

אבל הם גם חושפים מחלוקות קשות.

המפלגות החרדיות התנגדו לגיוס לכול. למפלגות בהנהגה ערבית עמדות שונות בנוגע לזהותה הלאומית של ישראל ולמדיניות הביטחון שלה. בינתיים, הליכוד של נתניהו נותר המפלגה הגדולה ביותר במחנה השלטון היוצא ושותף אפשרי במשא ומתן על אחדות לאומית.

לכן כל אפשרות כרוכה בפשרות פוליטיות.

השאלה שנותרה ללא מענה היא אילו פשרות רואים איזנקוט ובעלי בריתו ככאלה שעולות בקנה אחד עם מחויבויותיהם המוצהרות. את האפשרות של תמיכה מבחוץ מצד רע״ם והרשימה המשותפת יש לדחות במיוחד ובאופן מוחלט.

ב-11 בנובמבר תיאר יו״ר רע״ם מנסור עבאס שיחות שעסקו בשיתוף פעולה בין מפלגתו לסיעות חרדיות, שעשוי לזכות בתמיכת הרשימה המשותפת.

ההצהרות האלה לא הבשילו להסכם קואליציוני מוגמר.

יש גם הבדל חשוב בין חברות רשמית בקואליציה, הצבעות אמון בכנסת ושיתוף פעולה מוגבל בהצעות חוק מסוימות.

ובכל זאת, מפלגות התומכות בממשלת מיעוט יכולות להשפיע גם בלי להחזיק בתפקידי שרים. השפעה זו עשויה להיות חשובה במיוחד כאשר מתעוררות מחלוקות על תקציבים, צעדים ביטחוניים או חקיקה הנוגעת לזהות הלאומית.

החלטתה של הרשימה המשותפת לצאת ממליאת הכנסת במהלך השמעת התקווה בישיבת ההשבעה ב-10 בנובמבר המחישה את אחת המחלוקות הסמליות סביב זהותה היהודית של ישראל.

מנסור עבאס, לעומת זאת, נשאר לעמוד במהלך ההמנון.

ההבחנות האלה חשובות. הנציגים הפוליטיים הערבים אינם גוש אידאולוגי אחיד, והשתתפות בדמוקרטיה הפרלמנטרית של ישראל אינה מחייבת הסכמה עם כל סמל לאומי או עם כל מדיניות ממשלתית.

בה בעת, חילוקי דעות בנוגע לאופייה של המדינה, לשירות למען המדינה ולמדיניות הביטחון הם נושאים לגיטימיים למשא ומתן קואליציוני.

אם איזנקוט יפעל בסופו של דבר להשגת תמיכה מרע״ם או מהרשימה המשותפת, הציבור יזדקק לבהירות בנוגע להתחייבויות הכרוכות בכך ולשאלה אם ניתן ליישב אותן עם העקרונות המוצהרים של הברית שלו.

חמשת המנהיגים תיארו שוב ושוב את מצבה של ישראל כמצב חירום לאומי. הם מציינים אתגרים ביטחוניים, לחצים כלכליים, שסעים חברתיים וחששות מדיניים.

אלה סוגיות כבדות משקל.

אבל עצם הגדרתה של ממשלה כממשלת חירום אינה מסבירה את תוכנית החקיקה שלה ואינה מבטיחה הסכמה בין השותפים בה.

למשל, כיצד תתמודד הקואליציה המיועדת עם חובת השירות לאזרחים חרדים? איזו מדיניות ביטחונית תזכה לתמיכה בקרב כלל השותפים להסדר הפרלמנטרי המוצע? כיצד ייפתרו חילוקי דעות בנוגע לרפורמה במערכת המשפט?

ואיזו גישה תנקוט הממשלה כלפי חקירת מחדלי 7 באוקטובר?

רצון משותף להחליף ראש ממשלה מכהן יכול לאחד מפלגות פוליטיות במהלך מערכת בחירות. ניהול המדינה דורש דבר אחר: הסכמות מעשיות בנוגע למדיניות, לתקציבים, למוסדות ולסדרי עדיפויות לאומיים.

ההבחנה הזאת נעשית רלוונטית במיוחד כאשר השותפים המיועדים מייצגים מסורות אידאולוגיות שונות במידה ניכרת.

נתניהו קרא להסדר של אחדות לאומית, ונציגי הליכוד, מפלגת ישר של איזנקוט ומפלגת ביחד של בנט כבר השתתפו בשיחות על אפשרות כזאת.

השיחות האלה לא הניבו הסכם.

עבור איזנקוט ושותפיו, שיתוף פעולה עם נתניהו מציב מכשולים פוליטיים ומוסדיים, ובהם מחלוקות על מנהיגותו, על החקיקה המשפטית ועל נשיאה באחריות להחלטות ממשלה מהעבר.

אי אפשר פשוט לפטור את ההסתייגויות האלה כיריבות אישית.

באותה מידה, האפשרות לעבוד עם נתניהו מעלה שאלות בשאלה אם המפלגות יוכלו להסכים על סדר יום משותף לרפורמות ועל גבולות משמעותיים לעימות הפוליטי. הסדר אחדות יחייב גם משא ומתן על ההנהגה, על המדיניות ועל חלוקת תחומי האחריות בממשלה.

לכן גם זו אינה חלופה פשוטה.

עם זאת, פגישתו של בנט עם נתניהו ממחישה שערוצי התקשורת נותרו פתוחים, גם בעיצומו של עימות פוליטי פומבי.

השאלה אם המגעים האלה יתפתחו למשא ומתן רשמי או יישארו בגדר התייעצויות תהיה הבחנה חשובה בימים הקרובים. איזנקוט קיבל מהנשיא את המנדט לנסות להרכיב את ממשלתה הבאה של ישראל.

שותפיו שבו ואישרו בפומבי את תמיכתם, אך האתגר הפרלמנטרי המרכזי נותר ללא פתרון. הברית שלהם עדיין צריכה ליישב בין עמדותיהן של מפלגות בעלות גישות שונות לביטחון, לדת ומדינה, לרפורמות מוסדיות ולזהותה הלאומית של ישראל.

עבור תומכי גוש השינוי, העדיפות היא לסיים את כהונת נתניהו כראש הממשלה ולהתוות כיוון פוליטי אחר. עבור תומכי נתניהו, הסדר רחב יותר של אחדות לאומית עשוי להיראות תואם יותר את סדרי העדיפויות הביטחוניים והממשלתיים המועדפים עליהם.

שתי העמדות הן חלק מהדיון הדמוקרטי הנוכחי בישראל.

המבחן המעשי לכל ממשלה מוצעת הוא אם השותפים בה יכולים לגבש התחייבויות ברורות ולשמור על תמיכה מספקת בכנסת כדי לממש אותן.

פירוש הדבר הוא להתקדם מעבר להצהרות על אחדות פוליטית אל תוכנית ממשלתית שקופה.

ממשלתה הבאה של ישראל תוגדר בסופו של דבר לא רק על פי המנהיג שתחליף, אלא גם על פי המדיניות, ההסכמות והיחסים הפרלמנטריים שיאפשרו לה למשול.

בעוד איזנקוט, בנט, לפיד ושותפיהם ממשיכים במשא ומתן, הפרטים האלה נותרים השאלות המשמעותיות ביותר שטרם נענו.

המאמרים בקולות נכתבים על ידי חברי הקהילה. הדעות, העובדות והתמונות הן של הכותבים בלבד; TheStateOfIsrael.com אינו בודק אותן ואינו מאמץ אותן.

עדיין אין תגובות.

משהו השתבש

לא הצלחנו להשלים את הפעולה. בדקו את החיבור ונסו שוב.