מחנה הפייסנות גמור

משקיפים רבים עדיין מכנים אותם מחנה השמאל או מחנה השלום, אולם התיאורים הללו מטשטשים את ההיסטוריה האמיתית של מי שהשיג הסכמים בני קיימא עם שכנותיה של ישראל. מנחם בגין, איש הימין, ניהל את המשא ומתן על הסכם השלום עם מצרים, ובנימין נתניהו, גם הוא מן הימין, קידם את הסכמי אברהם. הקבוצה שהתעקשה לכנות את עצמה מחנה השלום לחצה במשך עשרות שנים על ישראל לוותר על שטחים, לנטוש עמדות צבאיות שהושגו בעמל רב ולקבל סיכונים ביטחוניים מוגברים, מתוך תיאוריה שמחוות כאלה ישכנעו את האויבים לבחור בדו־קיום. הם הציגו שוב ושוב את הימין כמכשול העיקרי לשלום, אף שההאשמה הזאת תיארה את התוצאות שלהם עצמם בדיוק רב יותר מאשר את תוצאותיו של כל אחד אחר.

דרישתם העקבית שישראל תוותר על שטחים ותרסן את הגנתה יצרה את התנאים שהובילו לאינתיפאדה השנייה ומאוחר יותר לטבח של 7 באוקטובר. אסטרטגיית הוויתורים החוזרים ונשנים נכשלה בכל מדד מעשי. היא גבתה חיים של ישראלים והותירה את המדינה פחות בטוחה משהייתה אילו המדיניות הזאת לא נוסתה מעולם.

מדינה פלסטינית לא תקום, והסדר של שתי מדינות נמצא מחוץ לכל עתיד מציאותי. שלום יתאפשר רק לאחר שהתנועה הלאומית הפלסטינית תקבל את תבוסתה ותזנח את סירובה להשלים עם ריבונות יהודית על חלק כלשהו של הארץ. ישראל לא תעביר שטחים השייכים לעם היהודי רק משום שאויב לא הצליח לחסל אותנו בכוח.

מי שרוצה באמת בסיום הסכסוך יצטרך להשלים עם נוכחותה הקבועה של ישראל, במקום להמשיך לחכות לנסיגות ישראליות נוספות.