דלגו לתוכן הראשי
100%
קולותפוליטיקה

טראמפ, שי ופוטין: מי יכריע את עתידה הגרעיני של איראן — ובאיזה מחיר לישראל?

לקראת פגישתם של טראמפ, שי ופוטין, האם דיפלומטיה מול איראן יכולה להעניק ביטחון מתמשך לישראל ולמזרח התיכון?

תורגם מאנגלית על ידי בינה מלאכותית

ב־19 בנובמבר צפויים נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, נשיא סין שי ג'ינפינג ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין להיפגש בשנג'ן, במה שבייג'ינג מתארת כפסגה המשולשת הראשונה פנים אל פנים בין מנהיגי שלוש המדינות.

סדר היום כולל פיקוח על נשק גרעיני, יציבות אסטרטגית והעימות עם איראן. טראמפ גם ציין כי בכוונתו להעלות את נושא המלחמה באוקראינה.

סין כינתה את הפגישה פורצת דרך. ובמונחים דיפלומטיים, היא בהחלט כזו.

שלוש מעצמות גרעיניות, שלכל אחת מהן אינטרסים אסטרטגיים מתחרים, ישבו סביב אותו שולחן כדי לדון בסוגיות שעשויות לעצב מחדש את סביבת הביטחון הבינלאומית.

אך מעבר לסמליות הדיפלומטית ניצבת שאלה הראויה לתשומת לב רבה בהרבה.

האם הסכם גרעין שיושג במשא ומתן בין המעצמות המובילות בעולם יכול באמת להגן על המדינות החשופות ביותר להשלכות כישלונו?

עבור ישראל, זו שאלה רחוקה מלהיות תיאורטית.

אי אפשר לבחון את שאיפותיה הגרעיניות של איראן בנפרד מפעילותה הצבאית האזורית, מיכולות הטילים שלה ומקשריה עם ארגונים חמושים ברחבי המזרח התיכון.

במשך עשרות שנים רואה ישראל באפשרות שאיראן תחזיק בנשק גרעיני סוגיה ביטחונית קיומית.

החשש הזה מתקיים בתוך עימות אסטרטגי רחב יותר, הכולל את תמיכתה של איראן בחיזבאללה, בארגונים פלסטיניים חמושים ובגורמים אזוריים אחרים.

סוגיית הגרעין חורגת אפוא מהעשרת אורניום ומהסדרי פיקוח טכניים.

היא נוגעת לאפשרות שממשלה איראנית בעלת יכולת הרתעה גרעינית תוכל לפעול בביטחון רב יותר לקידום יעדים צבאיים ופוליטיים ברחבי האזור.

הסכם שיושג במשא ומתן עשוי לתת מענה לחלקים מהבעיה הזאת. אך יעילותו תהיה תלויה במה שהוא מגביל בפועל, במה שהפקחים יכולים לאמת ובמה שיקרה אם טהראן לא תעמוד בהתחייבויותיה.

ריסון גרעיני וביטחון אזורי הם יעדים הקשורים זה לזה, אך אין האחד תחליף לאחר.

הסכם שמצמצם סוג אחד של סיכון ומותיר סיכונים אחרים ללא שינוי עשוי בכל זאת להיות כדאי. עם זאת, אין להציגו כפתרון כולל.

פסגת שנג'ן מפגישה מנהיגים שמדינותיהם ניגשות לסוגיה האיראנית מעמדות אסטרטגיות שונות במידה ניכרת.

עבור וושינגטון, מניעת תפוצתו של נשק גרעיני קשורה קשר הדוק לביטחון האזורי, להגנה על האינטרסים האמריקאיים ולמחויבויות כלפי שותפות כמו ישראל.

עבור בייג'ינג, היציבות במפרץ הפרסי קשורה קשר הדוק לביטחון אנרגטי, לאינטרסים מסחריים ולשאיפותיה הדיפלומטיות הרחבות יותר של סין. המגעים שקיימה סין לאחרונה עם איראן, עומאן וערב הסעודית מעידים על רצונה להשתתף בדיפלומטיה האזורית.

רוסיה ניגשת לסוגיה מתוך שיקוליה הביטחוניים שלה, יחסיה עם טהראן והעימות הרחב יותר שלה עם מעצמות המערב.

האינטרסים האלה, החופפים אך נבדלים זה מזה, יוצרים הזדמנויות למשא ומתן.

הם גם יוצרים פוטנציאל להתנגשויות.

סין עשויה לתת עדיפות ליציבות אזורית ולסחר ללא הפרעות. רוסיה עשויה לחתור לוויתורים אסטרטגיים רחבים יותר. ארצות הברית עשויה לשים דגש רב יותר על מגבלות גרעיניות ועל הרתעה.

אף אחת מהעדיפויות האלה אינה מפתיעה כשלעצמה.

הקושי מתעורר כאשר הסכם המקובל על שלוש הממשלות אינו נותן מענה הולם לחששות הביטחוניים של מדינות האזור. משום כך, תנאיו המדויקים של כל הסדר שיושג בסופו של דבר יהיו חשובים הרבה יותר ממשמעותה הפוליטית של הפסגה עצמה.

אחת ההתפתחויות המשמעותיות ביותר לקראת הפסגה היא פעילותה הדיפלומטית של בייג'ינג במזרח התיכון.

דוברת משרד החוץ הסיני, מאו נינג, אישרה ב־16 בנובמבר כי השליח המיוחד ג'אי ג'ון ביקר באיראן, בעומאן ובערב הסעודית כדי לדון במתיחות האזורית, לרבות המצב באיראן ובתימן.

בייג'ינג מתארת את המאמצים האלה כניסיון לעודד דיאלוג, להפחית את המתיחות במפרץ ולקדם פתרונות מדיניים. הדיפלומטיה הזאת ראויה לתשומת לב, משום שהיא משקפת את שאיפתה הגוברת של סין להשפיע על דיוני הביטחון האזוריים במקום להסתפק בקשרים כלכליים.

עם זאת, תיווך כרוך באחריות.

יש להעריך תהליך דיפלומטי לא רק לפי השאלה אם הוא מפחית מתיחות מיידית, אלא גם לפי השאלה אם הוא יוצר תנאים שיכולים להחזיק מעמד. להפחתת ההסלמה יש ערך. אולם רגיעה זמנית אינה בהכרח ראיה לכך שמקורות העימות העמוקים נפתרו.

אם סין שואפת למלא תפקיד גדול יותר בביטחון במזרח התיכון, השאלה המעשית היא אם היא יכולה לסייע בגיבוש התחייבויות שאפשר לאכוף, ולא רק לסייע בפרסום הצהרות על רצון טוב דיפלומטי.

ההבחנה הזאת תהיה חשובה במיוחד בכל משא ומתן שבו תהיה מעורבת איראן.

השתתפותה של רוסיה מוסיפה רובד נוסף של מורכבות. מוסקבה מקיימת יחסים עם טהראן ובד בבד חותרת להשגת יעדיה הגיאופוליטיים שלה באוקראינה ומעבר לה.

הנשיא פוטין עשוי לראות בדיונים על איראן ועל פיקוח על נשק גרעיני הזדמנויות לעסוק בשאלות רחבות יותר הנוגעות למעמדה הבינלאומי של רוסיה.

האפשרות הזאת אינה הופכת את המשא ומתן לבלתי לגיטימי.

עם זאת, היא מחזקת את החשיבות שבמניעת הפיכתן של סוגיות ביטחוניות נפרדות לקלפי מיקוח בהסדרים שעלולים להשפיע על מדינות אחרות. אין לצמצם את סוגיית הגרעין האיראני לכדי ויתור הניתן בתמורה להתקדמות במחלוקת גיאופוליטית שאינה קשורה אליה.

הסכם בר־קיימא מחייב בהירות באשר ליעדיו, לחובות שהוא מטיל ולמנגנוני האכיפה שלו. ללא המרכיבים האלה, אפילו מפגש דיפלומטי מרשים עשוי להניב מעט מעבר לתחושת ביטחון פוליטית זמנית.

ישראל אינה צפויה להשתתף בפגישה בשנג'ן.

גם לא כל משא ומתן בינלאומי המשפיע על האינטרסים הישראליים מחייב את ישראל לתפוס מקום רשמי סביב השולחן. מעצמות גדולות דנות דרך קבע בשאלות ביטחוניות הנוגעות לבעלות בריתן ולשותפותיהן. השאלה המרכזית היא אם ההתחייבויות המתקבלות מתייחסות ברצינות לחששותיהן של המדינות המושפעות מהן.

עבור ישראל, כמה שאלות יהיו חשובות במיוחד.

האם כל הסדר גרעיני מוצע יעניק לפקחים גישה מספקת כדי לוודא עמידה בהתחייבויות? האם הוא ייתן מענה לפעילות גרעינית שלא הוצהר עליה ויקבע השלכות אמינות להפרות? האם המגבלות יישארו משמעותיות לאורך זמן, במקום רק לדחות את האפשרות להתעוררות מחודשת של חששות מפני תפוצת נשק גרעיני?

והאם וושינגטון תקיים תיאום משמעותי עם ישראל ככל שהמשא ומתן יתקדם?

השאלות האלה חשובות יותר מתצלומים דיפלומטיים או מהצהרות על התקדמות היסטורית. ביטחונה של ישראל אינו יכול להישען אך ורק על הבטחות שהסכם יצליח. הוא מחייב ראיות אמינות לכך שהסיכונים אכן פחתו.

אותו עיקרון חל על מדינות המפרץ ועל מדינות אחרות החשופות לחוסר יציבות אזורי. הדיפלומטיה הבינלאומית נוטה לחגוג חתימה על הסכמים.

אולם ההיסטוריה מלמדת שעמידותו של הסכם תלויה במידה רבה באופן שבו הוא מתוכנן ומיושם ובנכונותן של הממשלות המשתתפות לכבד את התחייבויותיהן.

הפסקת אש יכולה לקטוע את מעשי האיבה בלי לפתור את הגורמים למלחמה.

הסכם לפיקוח על נשק יכול להטיל מגבלות בעלות ערך בלי לסלק כל איום אסטרטגי. פריצת דרך דיפלומטית יכולה לפתוח דרך ליציבות בלי להבטיח הגעה אליה.

הכרה במגבלות האלה אינה טיעון נגד משא ומתן. היא טיעון בעד הערכת המשא ומתן על פי תוצאות מדידות.

אם טראמפ, שי ופוטין יוכלו לגבש מסגרת אמינה שתצמצם סכנות גרעיניות ותסייע במניעת הסלמה אזורית נוספת, פגישתם עשויה להיות הישג דיפלומטי חשוב.

אך כל הסכם חייב להיבחן על פי ההגנות שהוא מספק, ולא רק על פי מעמדם הפוליטי של מי שמנהלים עליו משא ומתן.

עבור ישראל, להבחנה הזאת יש השלכות חשובות במיוחד. הפגישה בשנג'ן משמעותית משום שהיא מפגישה שלוש מדינות שהחלטותיהן מעצבות את הביטחון העולמי. אך חשיבותה של הפסגה בסופו של דבר תהיה תלויה במה שיבוא אחריה.

האם המנהיגים יסכימו על דרך אמינה לריסון גרעיני? האם חובותיה של איראן יוגדרו בבירור? האם לכל התחייבות יתלוו מנגנוני אימות ואכיפה יעילים? האם החששות הביטחוניים הלגיטימיים של מדינות האזור ישולבו בתהליך הדיפלומטי? והאם הדיונים יניבו שיתוף פעולה מעשי, או יחשפו את המגבלות הנובעות מהאינטרסים המתחרים של שלוש המעצמות?

לקראת 19 בנובמבר, השאלות האלה נותרות ללא מענה.

לעולם יש סיבה טובה לקבל בברכה דיפלומטיה רצינית בין מעצמות גרעיניות. יש לו גם סיבה טובה לבחון בקפידה את התנאים שבהם מושגים הסכמים דיפלומטיים.

עבור ישראל, ועבור המזרח התיכון כולו, מה שמונח על הכף חורג מפסגה אחת.

המבחן להצלחתה של הדיפלומטיה אינו אם מנהיגים רבי־עוצמה יכולים להסכים על שפת השלום, אלא אם ההסכמים שלהם יכולים לצמצם את הסכנות המקשות כל כך לשמור עליו.

זו אמת המידה שעל פיה יש לשפוט בסופו של דבר את פסגת שנג'ן.

המאמרים בקולות נכתבים על ידי חברי הקהילה. הדעות, העובדות והתמונות הן של הכותבים בלבד; TheStateOfIsrael.com אינו בודק אותן ואינו מאמץ אותן.

עדיין אין תגובות.

משהו השתבש

לא הצלחנו להשלים את הפעולה. בדקו את החיבור ונסו שוב.