דלגו לתוכן הראשי
100%
קולותפוליטיקה

כשטהרן מאיימת במלחמה אזורית, למי יש זכות לומר את דברו?

ישראל הוזכרה בשמה בהנחיה הצבאית של איראן מ־31 באוקטובר. ארבעה ימים לאחר מכן פנה מוג'תבא חמינאי לקהל רחב יותר. מצר הורמוז עוזר להבין ממה הוא רוצה שהקהל הזה יחשוש.

תורגם מאנגלית על ידי בינה מלאכותית

לרב־חובל של מכלית שמנסה להעביר את הצוות שלו בשלום דרך מצר הורמוז אין הרבה סיבות להתווכח אם כוחה של אמריקה בדעיכה. השאלה על גשר הפיקוד היא אם שידור מיקום הספינה הופך את המעבר לבטוח יותר או למסוכן יותר. באוקטובר כיבו כל כך הרבה מכליות את משדרי האיתור שלהן, שאנליסטים נאלצו לפנות לתצלומי לוויין כדי לקבוע אילו מטענים אכן יצאו לדרכם. ההחלטה הזו בים מלמדת אותנו משהו על המנוף של איראן, דבר שנאום בטהרן אינו יכול ללמד.

ב־4 בנובמבר הציג המנהיג העליון של איראן, מוג'תבא חמינאי, את האירועים במפרץ כהוכחה לכך שהכוח הצבאי של אמריקה וההשפעה הבינלאומית שלה נמצאים בדעיכה שאין ממנה חזרה. בנוסח האנגלי שפרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של איראן, אזהרתו מפני מתקפה אמריקנית נוספת הייתה מדויקת בעניין אחד: "אם התוקפנויות הללו יחזרו על עצמן, התגובה תהיה רחבה הרבה יותר." את הגאוגרפיה הוא השאיר לקהל להשלים. אבל ארבעה ימים קודם לכן הייתה לשכתו מפורשת למדי לגבי שתי מדינות על המפה.

לפי ההודעה של לשכת חמינאי מ־31 באוקטובר, הוא הורה למפקדים צבאיים בכירים להתכונן לתגובה מיידית ללא מגבלות גאוגרפיות ולעדכן את רשימת המטרות האמריקניות והישראליות האפשריות. הוא גם טען שאם תתחדש הלחימה, איראן היא שתחליט מתי ובאילו תנאים היא תסתיים. הדיווח שפורסם לא נקב במתקן מסוים או בלוח זמנים. אבל ממנו עולה בבירור שישראל נכללה במפורש בהנחיות התכנון.

ל־4 בנובמבר היה קהל אחר, והיסטוריה משלו. זה יום השנה להשתלטות על שגרירות ארצות הברית בטהרן ב־1979. חמינאי ניצל את ההזדמנות כדי לטעון שחילופי ההנהגה הפוליטית באמריקה לא יועילו הרבה לאיראן ושוויתורים רק יזמינו דרישות נוספות. הוא שיבח את מה שטהרן מכנה חזית ההתנגדות, והזכיר את הפלסטינים לצד לבנון, עיראק ותימן. המסר הציג לציבור טיעון בעד העמדה שלשכתו תיארה ב־31 באוקטובר. לא היה בו שום סימן לכך שבאותו יום אושרה מתקפה מסוימת.

להבחנה הזו יש משמעות בישראל.

טהרן כללה בפומבי נכסים ישראליים בין המטרות האפשריות שלה, ולגורמים רשמיים בישראל יש סיבה להתייחס לכך ברצינות. אבל אם נתייחס לכל חזרה על האיום כאל פקודה צבאית חדשה, נאבד את היכולת לזהות שינוי אמיתי. אני הייתי מייחס משקל רב לראיות חדשות לכך שאיראן עברה מזיהוי מטרות אפשריות להכנת מתקפה מסוימת. הצהרה שנייה שחוזרת על הראשונה אינה ראיה כזו.

ב־3 בנובמבר דיווחה רויטרס שחברת ניתוח נתוני הספנות וורטקסה העריכה את יצוא הנפט באוקטובר של יצרניות המפרץ מלבד איראן ב־17.1 מיליון חביות ביום, לעומת 18.9 מיליון בספטמבר. ההערכה לאוקטובר עדיין שיקפה כשלושה רבעים מההיקפים שלפני המלחמה. גם וורטקסה וגם חברת מעקב נוספת, קפלר, הזהירו שרישומי משלוחים נוספים עשויים להעלות את הערכותיהן. אלה היו נתוני יצוא אזוריים, ולכן תהיה זו טעות לקרוא אותם כספירה של החביות שעוברות במצר עצמו.

מה אפשר להסיק באופן סביר? מטענים עדיין זרמו, והסכנה הייתה ממשית מספיק כדי לשנות את האופן שבו צוותים הפליגו. שתי העובדות האלה יכולות לדור בכפיפה אחת. איראן יכולה להפעיל לחץ גם הרבה לפני שהיא עוצרת כל מכלית ומכלית. ממשלה שתלויה בהכנסות מנפט חייבת להביא בחשבון עיכובים. בעל ספינה חייב להביא בחשבון את שלום הצוות. אף אחד מהם לא צריך להאמין לטענה של חמינאי על דעיכת אמריקה כדי שיהיה לו אינטרס מיידי למנוע סבב לחימה נוסף. לדעתי, החישובים האלה הם חלק מהאפקט שהאזהרה נועדה להשיג. טהרן צוברת מנוף כשממשלות אחרות מרגישות מחויבות לטעון בוושינגטון בעד ריסון, גם אם הן חשדניות מאוד כלפי טהרן.

יש כאן פרט דיפלומטי מאלף. באותה שבת שבה פורסמה ההנחיה הצבאית, שהו גורמים רשמיים איראנים בדוחא ודנו בהסדר ביניים עם מתווכים קטארים, לפי פייננשל טיימס. איננו יודעים מה כל צד היה מוכן לקבל. אנחנו כן יודעים שאזהרה פומבית מפני ויתורים ומאמץ חשאי לבחון תנאים יכולים להתקיים באותו יום. עבור ממשלה במפרץ תיווך הוא צעד הגיוני מבחינה מעשית: אזרחיה והמסחר שלה עלולים לשלם את המחיר של עימות שלא היה להם שום חלק באישורו.

מי מדבר בשם האזור?

סבי הגיע מדרום לבנון. אולי בגלל זה קטע אחד במסר של חמינאי נשאר איתי זמן רב יותר מהתחזית שלו על אמריקה. הוא כלל את לבנון בתיאור שלו של חזית אזורית מאוחדת. משפחה לבנונית יכולה לשמוע את ארצה מוזכרת בנאום הזה בלי שהייתה לה שום מילה בהתחייבויות שטהרן נראית כמי שלוקחת על עצמה בשמה. משפחה ישראלית, בינתיים, שומעת את ארצה מוזכרת במפורש בשמה בהנחיה המוקדמת יותר. עבור שתי המשפחות ההבדל בין סיסמה פוליטית להחלטה צבאית חשוב הרבה יותר מאשר לאיש שנושא את הנאום.

אני הייתי שופט את האזהרה הזו לפי ההחלטות שהיא נועדה להשפיע עליהן. האם מדינה שכנה מרגישה מחויבת ללחוץ על וושינגטון משום שהיצוא שלה חשוף? האם ממשלה ישראלית ניצבת מול איום שקשור להחלטה אמריקנית שאולי אינה בשליטתה? האם ביירות היא שתחליט אם לבנון תיגרר לעימות הבא? בעל הספינה יכול לשנות את תוכנית ההפלגה. הדיפלומט יכול להציע לתווך. האנשים שארצותיהם מופיעות על המפה של מישהו אחר ראויים שתהיה להם מילה בשאלה אם ייכנסו למלחמה.

זו הטענה שהייתי מציב מול החזון של חמינאי לסדר אזורי חדש.

המאמרים בקולות נכתבים על ידי חברי הקהילה. הדעות, העובדות והתמונות הן של הכותבים בלבד; TheStateOfIsrael.com אינו בודק אותן ואינו מאמץ אותן.

עדיין אין תגובות.

משהו השתבש

לא הצלחנו להשלים את הפעולה. בדקו את החיבור ונסו שוב.