כטייס, כשאני שומע ויכוח על מחירו של מטוס, אני נוטה לחשוב על הבוקר שאחרי הנחיתה. נניח שצוות חוזר עם תקלה שאיש לא צפה. מי יכול לאבחן אותה? למי יש הנתונים הטכניים כדי לתקן אותה? כמה זמן יעבור עד שהמטוס הזה יוכל לטוס שוב? עבור חברת תעופה, התשובות משפיעות על לוח הזמנים. עבור מדינה במלחמה, הן קובעות כמה מטוסים היא תוכל להעלות לאוויר למחרת בבוקר.
על זה רציתי לשמוע יותר ב-3 בנובמבר, כשהנשיא דונלד טראמפ אמר שהוא וראש הממשלה בנימין נתניהו הסכימו לסיים את הסיוע הצבאי האמריקאי השנתי לישראל עד סוף 2026. טראמפ אמר שארצות הברית תמשיך למכור לישראל נשק. הוא לא מסר פרטים על האופן שבו שתי הממשלות יסיימו בהדרגה הסדר מימון שאמור להימשך עד ספטמבר 2028. לקונגרס, שמקצה את הכספים, עדיין יש תפקיד.
אני תומך בכך שישראל תיקח אחריות גדולה יותר על מימון הביטחון שלה. מה שאני רוצה לדעת הוא אם ממשלה ישראלית שתישא בחלק גדול יותר מהעלות תשקיע גם באנשים, במפעלים ובעבודה ההנדסית שמעניקים לה שליטה רבה יותר בתוצאה.
מה קונים ב-3.8 מיליארד הדולר
הסכום השנתי מכסה שתי התחייבויות שונות. לפי מזכר ההבנות הנוכחי, 3.3 מיליארד דולר מיועדים למימון צבאי ו-500 מיליון דולר לתוכניות משותפות להגנה מפני טילים. רוב המימון מופנה לרכש ביטחוני אמריקאי. ישראל יכלה להוציא חלק ממנו אצל ספקים משלה, אך ההסכם מבטל את ההיתר הזה בהדרגה, ולחלוטין, עד שנת הכספים 2028.
חשבו על ההסדר הזה מנקודת מבטו של קצין רכש ישראלי היושב ליד שולחנו. ספק אמריקאי וחברה ישראלית עשויים כל אחד להציע פתרון לאותה בעיה. אם המימון האמריקאי מכסה את הרכישה האמריקאית, בעוד שההצעה הישראלית צריכה לצאת מהתקציב המקומי, לשני המחירים יש משמעות שונה עבור הקצין החותם על ההזמנה. החברה הישראלית יכולה להציע תיקונים מהירים יותר או תכנון שמתאים יותר לצרכים המקומיים, ועדיין להתקשות לזכות בחוזה.
סיום המענק משנה את החשבון הזה. הוא גם מותיר לישראל את המשימה למצוא את הכסף. שקל שמוקדש לפיתוח מטוס עתידי הוא שקל שמשרד הביטחון אינו יכול להוציא היום על חלקי חילוף, שעות טיסה או מיירטים. כל מי שטוען בעד עצמאות גדולה יותר, כמוני, חייב למשלם המסים הישראלי דין וחשבון כן על המחיר הזה.
ישראל כבר התמודדה עם הבחירה הזו בעבר. ב-1987 ביטלה ממשלתה את פרויקט מטוס הקרב לביא. המטוס התחיל כתכנון זול יחסית והפך למיזם מתוחכם ויקר יותר. מימון אמריקאי סייע לקיים את פיתוחו. בתוך ישראל, גורמי ביטחון חששו שהשלמתו תאלץ אותם לדחות תוכניות צבאיות אחרות. משרד ביקורת הממשל של ארצות הברית תיעד הן את הלחצים הכספיים והן את המחלוקות לגבי מה שהמטוס יעלה בסופו של דבר.
פרט אחד בהיסטוריה הזו ראוי לתשומת לב רבה יותר. לאחר הביטול, חלק מהמימון הופנה להמשך פיתוח מערכות אוויוניקה שהתעשייה האווירית האמינה שתוכל למכור לחיל האוויר הישראלי או ללקוחות בחו"ל. הממשלה החליטה שהמדינה כבר אינה יכולה להרשות לעצמה את המטוס כולו. למהנדסים עדיין הייתה עבודה שהיה כדאי להמשיך בה.
ההבחנה הזו צריכה להנחות את ההחלטה הבאה. אני רוצה שלמהנדסים ישראלים תהיה הזדמנות אמיתית לבנות מטוס קרב עתידי. הייתי רוצה שהם יהיו בחדר גם אם ישראל תבחר לקנות מטוס כזה בחו"ל. לפני החתימה, הייתי שואל אילו מערכות ישראל תוכל לשנות בעצמה, אילו תיקונים תוכל לבצע בבית, ואילו חלקי חילוף עדיין יצטרכו להגיע מעבר לים. התשובות האלה עשויות להצדיק תשלום גבוה יותר על מטוס אחד מאשר על אחר. מקומן בהשוואת המחירים כבר מההתחלה.
לאמריקאים יש כל סיבה לשאול מה ארצם מרוויחה מהיחסים האלה. הדיפלומט הישראלי לשעבר יורם אטינגר מעריך את התשואה השנתית לארצות הברית ביותר מ-1,000%. הוא מונה תועלות כמו שיתוף מודיעין והניסיון שצוותים ישראלים צוברים בהפעלת ציוד אמריקאי, כולל ה-F-35. הטיעון שבבסיס הדברים משכנע אותי יותר מכל נתון דולרי מדויק. יצרן יכול ללמוד מטייס שנתקל בבעיה שמהנדסיו מעולם לא ראו בניסויים. להצמיד לידע הזה מחיר שנתי קשה הרבה יותר. כך גם לקבוע כמה ממנו וושינגטון תאבד אם ישראל תקנה את אותו מטוס בכספה שלה.
לדוגמה ברורה יותר למה ששתי המדינות יכולות להשיג יחד, חשבו על חץ 3. במהלך ניסוי בינואר 2019 במרכז ישראל, מכ"ם עקב אחר מטרה, מערכת ניהול הקרב חישבה תגובה, ומיירט חץ 3 שוגר. התעשייה האווירית הובילה את הניסוי בשיתוף חיל האוויר הישראלי, בהשתתפות הסוכנויות להגנה מפני טילים של ישראל ושל ארצות הברית. המערכת תוכננה ליירט טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספרה. זה היה פרויקט עם יעד הנדסי מוגדר ותוצאה ששני השותפים יכלו להעריך.
הייתי שומר מקום לפרויקטים כאלה בכל הסכם עתידי. וושינגטון יכולה להחליט אילו תוכניות משותפות ראויות למימון אמריקאי. ישראל צריכה להחליט היכן הסתמכות על ספק זר יוצרת סיכון שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה. וכאשר שתי המדינות אכן בוחרות לבנות משהו יחד, שני הציבורים זכאים לדעת מה כל שותף תורם ובמה כל אחד מהם זוכה להשתמש.
באשר למטוס הקרב הבא של ישראל, הייתי משאיר פתוחה את האפשרות לקנות אמריקאי, לבנות ישראלי או לפתח אותו עם שותף. מה שהייתי מתעקש עליו כבר עכשיו הוא שישראל תזהה את היכולות שהיא צריכה לשמור בבית ותממן אותן מספיק זמן כדי שהמהנדסים שלה יוכלו לספק את הסחורה. ואז נחזור לאותו מטוס על הקרקע. אם תתגלה תקלה הלילה והטייסת נחוצה מחר, מה ישראל יכולה לעשות בעצמה לפני שהשמש תזרח? זו השאלה שהייתי מציג לכל מי שמנהל משא ומתן על ההסכם הבא.
תגובות
הוסיפו את הקול שלכםעדיין אין תגובות.