איימן נור
@AymanNour · המפרץ והעולם הערבי
איימן נור הוא פוליטיקאי מצרי.
תנחומים כנים. ד״ר איימן נור, יו״ר מועצת המנהלים של ערוץ א-שרק, בשמו ובשם כל עמיתיו בערוץ א-שרק ובאתר „אח׳באר אל-ע׳ד“, מביע את תנחומיו העמוקים ואת השתתפותו הכנה בצערו של העמית והחבר היקר, העיתונאי מוחמד נאסר, על מות אחיו, מר עלאא א-דין, בתוך כלא מיניא השמור ביותר. העיתונאי מוחמד נאסר ספד לאחיו, שנפטר בגיל קרוב לשישים וארבע, לאחר ככשמונה שנות מעצר מנהלי מאז 2018, לפי דיווחים של גורמי זכויות אדם. נאסר כתב בהודעה כואבת בעמוד הפייסבוק שלו: „חיית כמו גבר, עלאא... ומתת כמו גבר... חכה לי, ילד, בשדות כמו פעם.“ יהי רצון שאלוהים ירחם על המנוח רחמים רבים, ישכן אותו בגן העדן הרחב, יחזק את לב אחיו, משפחתו ואוהביו, ויעניק להם סבלנות ונחמה. אנו של אלוהים ואליו נשוב.
תורגם מהשפה ערביתהיום, 21 שנה: אני וספטמבר, המאמר האחרון, מאת ד״ר איימן נור. אני כותב את המאמר האחרון הזה כמו אדם שמניח נקודה בסופה של משפט שנמשך עשרים ואחת שנים, ואז מגלה שהנקודה אינה סוף אלא דלת למשפט אחר. ספטמבר לא היה חודש חולף בחיי. הוא היה ספר פתוח על הכלא, המהפכה והגלות. הוא היה עד למולדת שניסתה לצאת מגלימת הפרעה, אך החדרים הסגורים הקיפו אותה, האורות סביבה כבו, ונשאר לה זיכרונה כדי להתנגד. המאבק של 7 בספטמבר 2005 לא היה רק תחרות בין מועמד לנשיא. הוא היה עימות בין שתי אפשרויות למצרים: אפשרות שפותחת את הדרך לשינוי, ואפשרות שסוגרת אותה לטובת פרויקט של ירושה שלטונית. ידעתי שאינני מתמודד מול נשיא רגיל, אלא מתקרב לאזור שאנשיו הורגלו להתייחס לשלטון כאל ירושה משפחתית ולראות בתחרות מול השליט פשע שהחוק אינו סולח עליו והמשפחה אינה שוכחת. מובארק לא היה לבדו בזירה. היה חדר פוליטי שחור, ובראשו סוזאן מובארק, שעיניה היו נשואות להכנת גמאל מובארק לירושה. המטרה הייתה שלא אמשיך להיות מספר שקשה להתמודד איתו מול הבן אם האב ייעלם. אחמד אבו אל-ע׳יט, שר החוץ של מובארק, כתב בזיכרונותיו שמטרת מעצרי הייתה למנוע ממני להתחרות בגמאל מובארק. זו הייתה עדות שיצאה באיחור מלב המשטר, לאחר שאנחנו שילמנו את מחיר האמת מחוצה לו. המכה האחרת הייתה שכמה מבכירי האופוזיציה האשימו אותי שאני צד בעסקה עם השלטון. כאשר העובדות חשפו את תמימותה של ההאשמה, לרבים לא היה האומץ להתנצל. הם בחרו בשתיקה, אולי בהמתנה לפירורים משולחנות המשטר בבחירות המחוקקות הבאות. כך מצאתי את עצמי מול שלטון שחשש מהתחרות שלי ומול אופוזיציה שחלק מאנשיה הטילו ספק בכל מי שהעז לעשות את מה שהם עצמם לא הצליחו לעשות. הם הוציאו לזירה את נועמן גומעה כדי שיהיה סגן סמלי, והוציאו מיליונים על ההבטחה שיגיע למקום השני. אבל הוא הגיע למקום השלישי, ואז יצא מהמאבק מרוסק. הדרך שלי, לעומת זאת, כבר שורטטה בין בתי המשפט, ההשמצה והכלא. פרשת זיוף ייפויי הכוח של מפלגת אל-ע׳ד נולדה מתה, אך תוכננה להסיח אותי מהמערכה וללכוד אותי בין דיוני משפט בבוקר לכנסים בחירות בערב. הם חשבו שהכלוב ישבור את דמותי, אבל האנשים ראו בתוכו מועמד שנשפט משום שהעז להתחרות בנשיא. הם היו מוציאים אותי מבית המשפט והאנשים נשאו אותי על כתפיהם; עברתי מכלוב הנאשם אל במות התקווה. באחד הדיונים, בתוך חדר ההתייעצות, אמר לי השופט עאדל עבד אל-סלאם גומעה, במשמעות הדברים: הסר מעלינו את המבוכה. שיחת טלפון אחת, התחייבות פשוטה, ואנו סוגרים את התיק. ההצעה הייתה ברורה: החופש שלך תמורת השתיקה שלך. את אותו מסר קיבלתי ממחמוד וג׳די, ראש שירות בתי הסוהר, כשביקר אותי בתאי. הוא הגיע גם במכתבים שנשאו את שמותיהם של כמאל א-שאזלי, צפוואת א-שריף ופתחי סורור. הם רצו שאהיה מנהיג האופוזיציה למראית עין, בתנאי שלא אהיה נוכח במשוואה האמיתית. בחרתי להישאר חופשי בתוכי, גם אם הייתי אסיר מאחורי הדלת. מבחינתי היה קל יותר להפסיד מושב מאשר להפסיד את המשמעות. בלב המשפט הזה הופיע שמו של איימן איסמאעיל א-רפאעי. הוא היה אדם פשוט שלא ידע לקרוא ולכתוב. הם רצו שיאמר שזייף בכתב ידו את ייפויי הכוח של מפלגת אל-ע׳ד, ובהוראותיי. תחת איום הוא אמר את מה שרצו. אבל התביעה ביקשה ממנו לכתוב, ואז התברר שהוא אנאלפבית ואינו יודע לכתוב כלל. איימן איסמאעיל עמד בפני בית המשפט ואמר שמעולם לא הכיר אותי, ושהשוטר עאדל יאסין עינה אותו עד שחתם על פרוטוקול מזויף. התמונה התערערה, הדיון הופסק, והאיש נשלח לכלא הערעורים בהבטחה שישמעו אותו מאוחר יותר. אבל הם לא שמעו אותו. למחרת הגיעה הידיעה שמצאו אותו תלוי בתאו. לפי המסמכים והעדויות שחוויתי, כתב תת-אלוף הרופא טארק מוניר שהמוות לא נגרם מתלייה אלא מחניקה, והסתמך על הכיחלון בגב ועל השבר בסחוס הגרון. לאחר מכן יצא דו״ח נוסף, שכתב הקולונל הרופא איימן חליל, בצורה שהשלטון רצה, בעקבות שיחה שיוחסה לאלוף-משנה עומר אל-פרמאווי. כך הושתק העד היחיד, והם ניסו לקבור איתו את האמת. מעצרי לא היה עונש על פשע, אלא ניסיון לעצור את האפשרות לחלופה. הפכתי מסגנו של המועמד המוביל בבחירות הנשיאותיות הרב-מפלגתיות הראשונות לאסיר בטורה, שנידון לחמש שנות מאסר. בתא התקווה לא מתה; היא נעשתה עיקשת יותר. כתבתי בזיכרוני על הקירות ואמרתי לעצמי: הם כלאו את גופך, אבל לסוהר אין את המפתח לחלום. אחרי עשרים ואחת שנים אני עדיין אומר שלא הבסתי את מובארק, אבל הוא גם לא הביס אותי. הוא לא הביס אותי כי יצאתי חי מהכלא, והרעיון נשאר חי. ולא הבסתי אותו כי צילו המשיך להשתרע במבנה השלטון גם לאחר לכתו. האיש נפל, אך המשטר שבנה נותר מעבר לאורך חייו. ואז באה המהפכה. בינואר 2011 חזרתי לכיכר תחריר, שאמרתי במערכת הבחירות שלי שיום אחד נחזור אליה כדי לחגוג את החירות. חמש שנים וכמה חודשים לאחר מכן ראיתי את ההבטחה הישנה מתגשמת, וראיתי את הנשיא שנראה בלתי ניתן להפלה עוזב תחת לחץ של עם שהשיב לעצמו את קולו. המהפכה לא הייתה בתו של יום אחד. היא הייתה המשכו של מסלול שהחל שנים קודם לכן עם תנועת כפאיה, הקמת מפלגת אל-ע׳ד וההחלטה להתמודד בבחירות לנשיאות. היא הייתה עובר שנשאנו זמן רב, שאלפי מצרים השתתפו בנשיאתו, ולאחר שש שנים נולד בכיכר. זו הייתה מהפכה אמיתית, אך היא לא הושלמה. היא הפילה את ראש המשטר, אך לא את מבנהו. היא שברה את מחסום הפחד, אך עדיין לא בנתה מדינת חירות. היא פתחה את דלתות התקווה, ואז כוחות העבר הסתננו דרכן, יחד עם טעויות ההווה, עד שהמולדת חזרה למעגל אכזרי יותר. אף על פי כן, אינני מקבל את האמירה שהמהפכה הייתה אשליה. חלומות עשויים להיות מובסים, אך הם אינם נעשים שקרים רק משום שהדרך אליהם מעדה. בגלות למדתי שהניכור אינו רק ארץ רחוקה, אלא מרחק פנימי בין האדם למולדתו. אפשר להגלות את הגוף, אך הקול יכול לחצות ימים. אפשר לשלול מאדם רחוב שהכיר את צעדיו, בית שנשא את ריחו ופרידה מאהובים שהלכו לעולמם, אך הוא נשאר קרוב לעניינו עד כאב. הגלות היא מולדת חסרה, והגעגוע בה הוא מגורים שתוקפם אינו פג לעולם. לא בחרתי בשלישייה הזאת: כלא, אחר כך מהפכה, אחר כך גלות. אבל היא עיצבה מחדש את בחירותיי ואת זהותי. אדם שיוצא מהכלא, עובר דרך מהפכה ושורד בגלות אינו חוזר להיות אותו אדם. הוא מאבד דברים רבים, אך רואה את האדם, את המולדת ואת השלטון בעין שקישוטים אינם מטעים אותה בקלות. עשרים ואחת שנים לא הביסו את החלום. חמש עשרה שנים מאז המהפכה לא מחקו את המשמעות שלשמה יצאו האנשים. עמים עלולים למעוד, הדרך עלולה להיגנב מהם, והם עלולים להיות מובסים בסיבוב אחד או בכמה סיבובים, אך הם אינם מתים ואינם שוכחים לעולם. כתבתי את הסדרה הזאת בת שבעת החלקים כדי לומר שהמאבק שלנו לא היה רק בחירות, אלא מהפכה שקדמה למהפכה; שהכלא לא היה סוף פוליטי, אלא תעודת לידה של רעיון; ושהגלות לא הייתה רק התרחקות מן האדמה, אלא גשר שנשא את הקול אל מעבר לגבולות. זה אינו סיפורו של אדם יחיד בלבד, אלא עדות של מולדת: עדות לכך שאפשר לכלוא את החירות אך אי אפשר להרוג אותה; שאפשר לגנוב מהפכה אך אי אפשר למחוק אותה מזיכרונם של מי שיצרו אותה; ושהגלות יכולה להתארך, אך אינה יכולה למחוק את הדרך הביתה. ספטמבר חוזר בכל שנה, דופק על דלתי ושואל אותי: האם הסיפור הסתיים? אני עונה: סיפורים שמתחילים בחירות מסתיימים רק בחירות. זהו המאמר האחרון מתוך «אני וספטמבר». אבל זה אינו הדף האחרון בספר החיים. כל עוד יש במצרים אסיר מצפון, קול מפוחד או אזרח שממתין לזכותו לבחור, הסיפור יישאר פתוח, ספטמבר יישאר עד, והחירות תישאר הפרק שעדיין לא כתבנו במלואו.
תורגם מהשפה ערביתאני וספטמבר (7/4), 21 שנים מאז הבחירות הראשונות לנשיאות: רכבת התקווה, רצח אבי ואהובים בזיכרון. מאת ד״ר איימן נור. בספטמבר 2005 מערכת הבחירות לא הייתה רק סיורים בין ערים וכפרים. זה היה מסע ארוך ברכבת של חלומות, שעברה מתחנה לתחנה ונשאה לא רק מועמד אלא את כל מי שעלה עליה עם תקווה שלמצרים תהיה התחלה אחרת. לא היו לי כספי המדינה או כלי התקשורת שלה, ולא צבאות של פקידים ומנגנוני שלטון מאחוריי. לפניי וסביבי היו אנשים פשוטים: צעירים שרצו לצד המכונית, נשים שנופפו מהמרפסות, פועלים שעצרו את מכונותיהם לדקות כדי להריע, וסטודנטים שכתבו את שמי על הקירות כאילו כתבו הבטחה חדשה למצרים. הייתי אז בן ארבעים וכמה חודשים. הסרתי את העניבה, עזבתי את החליפה הרשמית ובחרתי במראה קרוב יותר לצעירים שרציתי לדבר אליהם, לא מעל במה אלא מתוך הדור שלהם. המסר היה פשוט: אני אחד מכם. הנשיא המנוח מובארק, שהתקרב לגיל שמונים, ניסה לחקות את אותה תמונה, והמראה נעשה מבולבל; אדם מן העבר אינו הופך באמצעות צבעים לפנים של העתיד. במשך שמונה עשר ימי התעמולה הרשמית ביקרתי בכעשרים מחוזות ועברתי במאות כפרים ומרכזים. כמעט לא ישנתי. נעתי בין האנשים יום ולילה, בעוד שלמערכות הבחירות של מובארק ושל שאר המועמדים לא הייתה הכושר הגופני והפוליטי שאפיין את המערכה שלנו, תחילה בחסדי האל ולאחר מכן בזכות מאמץ חברים שהאמינו שהדרך אל העם אינה עוברת מאחורי שולחנות. אני זוכר את נאקי אל-ע׳טריפי המנוח, סגן שר החוץ לשעבר, שקיבל את הנהגת המפלגה מיד לאחר מעצרי, בהסמכתי; את המהנדס היצירתי ואאל נווארה, מזכ״ל המפלגה; את סגן יו״ר המפלגה הישאם קאסם, עיתונאי ומו״ל; את התאום שלי ושותפי לחיים איהאב אל-ח׳ולי; את גמילה אסמאעיל, ד״ר מונה מקרם עובייד, איימן ברכאת, אחמד ע׳נים, אסראא עבד אל-פתאח, יאסר עבד אל-חמיד, מוחמד איהאב, חוסאם עלי, העיתונאי עסאם א-שריף, שאדי אל-עדל, אחמד מאהר, תאמר אבו אל-ליל, עמרו עז, באסל עאדל ואחרים. המקום הראשון תמיד שמור להורים היקרים — יאריך האל את חייהם ויעניק להם בריאות — ולחבר הפרלמנט עבד אל-מונעם א-תונסי מדיירוט ולחבר הפרלמנט עבד אל-פתאח א-שאפעי מזפתא, ולאחרים. באלכסנדריה תמכו בי חברי משכבר הימים מועמן רשאד, המהנדס סייד בסיוני, נגלאא פוזי, שאהינאז, מוחמד ממאדו ואלף צעירים נפלאים. באל-בוחיירה אני זוכר את אחמד מילאד, בילאל חביב, סייד עסמת ואל-תיתי, ומאות צעירים מן הכנים והטהורים ביותר שפגשתי בחיי. במיניא את תאמר אבו אל-ליל היקר; ובאסואן ובנוביה את חבר הפרלמנט מוחמד אל-עומדה, את אחמד קאג׳וג המנוח, בעל הלב הטוב, את האני יוסף, עבד א-סבור עבד א-סבור ומאות פנים מאירות בקום אומבו, בלאנה ונצר א-נובה. מרדיו אל-ע׳ד אני זוכר את השדרנית הגדולה המנוחה מאלכ אסמאעיל, את ג׳ידאא בלבע, הית׳ם אימאם, מוחמד קוטב, מוחמד עבד אל-חי והמהנדס אחמד בדאווי. מעיתון אל-ע׳ד לעולם לא אשכח את תפקיד חברי היקר איברהים עיסא, שהקים את העיתון והודח מתפקיד העורך הראשי מיד לאחר מעצרי, לבקשת גורמי הביטחון. מוחמד אל-באז פיקח על העריכה במשך שלושת חודשי מעצרי הקודם, ולאחר מכן, במהלך מערכת הבחירות לנשיאות, נעשה חברי היקר והוגה הדעות מוחמד אל-קדוסי לעורך הראשי של המהדורה היומית. לא אשכח גם את תמיכת העיתונאי סלים עזוז במאמריו. בצוות היו צעירים מצרים פטריוטים כמו אחמד פכרי, איהאב אל-בדווי, עסאם א-שריף, הית׳ם אל-ע׳יטאווי, עלי אל-פיל, חוסאם א-דין שחאתה וכרים א-שאער. לכל שם יש חלק בזיכרון המערכה ולכל פנים סיפור שהשורות אינן מספיקות להכיל. אינני שוכח את ועידת באב א-שערייה, שכובדה בנוכחות חבר הפרלמנט האמיץ המנוח טלעת א-סאדאת. שם אני זוכר את ד״ר עאדל א-רכיב, יחיא א-טליאווי, חבר הפרלמנט המנוח עבדה ג׳אבר, פריאל, אנשراح, אחמד א-סח׳רטי, מחמוד ונביל א-נחאס, חג׳ פואד ובנו מוחמד פואד, מוחמד שעבאן, נצר מטר, סנאא חסן, בני מוחמד בורטקלה, חג׳ה נאאהד ורבים אחרים. אני זוכר גם את המהנדס המכובד מאזן מוסטפא ומשפחתו, וליד ריאד ומחמוד מוסא היקר. באסיוט ובמנפאלוט היו חבר הפרלמנט עבד אל-מונעם א-תונסי וכל תומכיו וחבריו. בפורט סעיד עלו קולות הצעירים, ובהם חוסאם עלי ומוחמד איהאב. בסואץ לא נעדרו גיבוריה: חבר הפרלמנט טלעת חליל, ד״ר עזה דאוד והשייח׳ חאפז סלאמה, שליווה אותי לאל-אזהר לצד המופתי הגדול לשעבר של מצרים, ד״ר נצר פריד ואסל. הכנסים היו מלאי רוח, אך הרחובות עצמם נעשו במה רחבה יותר. שווקים, שדות ותחנות רכבת הפכו לתיאטראות של חירות. הרגשתי שקול העם חזק מהרמקולים, ושהמרחק בין החלום למולדת יכול להתקצר בצעד כן ברחוב פתוח. המשטר עקב, ופניו של מובארק כבר לא הסתירו את דאגתו. הוא הבין שהתחרות יצאה ממסכי הטלוויזיה אל הרחובות ושהמשחק כבר אינו מספרים שנכתבו מראש על הנייר. כשהפוליטיקה יוצאת מן האולפן אל העם, זיוף יכול לגנוב קלפי אך אינו יכול למחוק תמונה ששקעה בזיכרון. כוחות הביטחון ניסו לעצור את רכבת התקווה: רדפו אחרינו, סגרו אולמות וניתקו את החשמל מהרמקולים. אבל העם היה המיקרופון האמיתי. כל מילה שלי הולידה עשרות קריאות, וכל דלת שנסגרה פתחה לפנינו רחוב חדש. באל-מחלה עמדתי על הבמה לצד עבד אל-פתאח א-שאפעי ואחמד ע׳נים, מול אלפי פועלים. הם ניסו להפיל את הבמה עלינו, אך היא לא נפלה. הקולות התרוממו איתה, ויוקרתו של משטר שחשב שאם העץ יישבר יישבר גם מה שעליו נפלה. זו הייתה סצנה מהדהדת ששודרה במסכי העולם ומוחמד חסנין הייכל הגיב עליה. באותו יום נראה המשטר כמי שנפל מוסרית ופוליטית, שנים לפני שנפל על הבמות. בנברוה המראה היה גדול מן המילים. באלכסנדריה, עיר הולדתי, ובדמנהור, קום אומבו, מנפאלוט, מיניא, פורט סעיד, סואץ, באב א-שערייה ואל-מוסקי, מחוז הבחירה שייצגתי בכבוד, כל כנס היה עדות חדשה שמצרים אינה עומדת במקום ומתחת לפני השטח של השתיקה אומה נעה. בכיכר תחריר, שבה חברי הישאם קאסם הצליח להשיג אישור לקיים את הכנס שלנו, ראיתי את מצרים כולה בכיכר אחת. הכיכר לא הייתה מלאה בברזל או בחיילים אלא בתקווה. שם אמרתי: יום אחד נחזור לכיכר הזאת כדי לחגוג את החירות. אחרי חמש שנים וכמה חודשים חזרתי אליה באמת, במהפכת ינואר, על אותה במה, וחגגנו את נפילת אותו נשיא. המשפט שהיה פעם הבטחה רחוקה נעשה מציאות קרובה יותר מכל חישובי השלטון. התעמולה הרשמית כינתה אותנו הרפתקנים. אבל ההרפתקה האמיתית הייתה לשתוק ולהשאיר את מצרים לעוד עשרות שנים של קיפאון והורשה. האומץ שלנו לא היה רק להתמודד בבחירות שהמאזניים בהן לא היו שווים, אלא להתייחס לזכות המצרים לבחור כאל עובדה, בעוד השלטון התייחס אליה כאל תפאורה. בגלל קוצר הזמן שכרנו רכבת וקראנו לה רכבת התקווה והשינוי. בכל תחנה עצרנו וקיימנו כנס קצר לפני אלפים. הרכבת הותירה אחריה חותם שאי אפשר למחוק: יד המושטת ללחיצה, דמעה על פני אדם, ילד המרים שלט גדול מקומתו ואם המתפללת למעננו כאילו היא שולחת את בניה לקרב ולא לבחירות. המערכה לא הייתה מספרים בפנקסים, אלא דם שזרם בעורקי מולדת. התומכים לא היו רק בוחרים, אלא עדים לרגע של שינוי. בעיני הנשים ראיתי כוח, בקריאות הצעירים אומץ, ובפני העניים את החלום שצדק אינו מילה בספרים אלא זכות שיש להשיג בשטח. השלטון נבהל מכל תמונה שצילם עיתונאי, מכל מאמר בעיתון ערבי או זר ומכל קריאה שחרגה מן הטקסטים שנקבעו. כשלא הצליח למנוע את התמונה, ניסה ללכלך אותה. במחוזות בעלי אוכלוסייה קופטית גדולה אמרו שאני קיצוני מוסלמי; במחוזות בעלי נטייה סלפית אמרו שמוצאי נוצרי. בכל המדינה טענו שאני שליח של ארצות הברית ושאני מחזיק באזרחותה, אף שמעולם לא ביקרתי בה. השקרים לא היו צריכים להיות עקביים; די היה שיהיו רבים ושהשלטון יחזיק במסכים שחזרו עליהם. אך השקר שבאמת הרג היה ידיעה כוזבת ששידר שר ההסברה של משפחת השלטון, אנאס אל-פקי, בערוץ הראשון: שנעצרתי בפרשת שוחד. כשאבי קרא את הידיעה ברצועת החדשות בטלוויזיה, לבו נפל לפני גופו והוא אושפז. ימים מעטים לאחר מכן הוא נפטר. הם רצחו אותו בשקרים, לא בכדורים; כלי הרצח היה פס חדשות קר שעבר בתחתית המסך כאילו לא קרה דבר. התקשרתי לאנאס אל-פקי ביום שידור הידיעה. הוא לא הכחיש את שקרה, אלא אמר בחוצפה שאיני שוכח שהוא יודע שהידיעה אינה נכונה וימחק אותה אחר כך. הוא לא עשה זאת. באותו יום הבנתי בכאב שהתקשורת, כשהיא מאבדת את מצפונה, נעשית רוצחת, ושמילה יכולה להרוג כמו כדור. הוא גם קיבל את תמורת תשדיר הבחירות שלי, בקולו של אוסאמה מוניר, בשירת מוחמד מוניר ובלחנו של האני שנודה, ואז סירב לשדר את התשדיר או להחזיר את תמורתו. לא היה זה רק תשדיר שנחסם, אלא תמונה זעירה של משטר המשתלט על זכותך ומונע ממך אפילו למחות על גניבתה. למרות זאת לבי נותר מלא באמונה באנשים. למדתי שהבמות אינן עץ שמקימים אלא לבבות שנפתחים, ושהבחירות אינן מרוץ שמות אלא עימות בין פחד לתקווה. אלה היו שמונה עשר ימים בלבד, אך בזיכרון הם התרחבו לגיל של שנים וכתבו פרק חדש בספר מצרים. הכנסים לא היו נאומים שנשאתי אלא מסרים שהאנשים כתבו בעיניהם. לא אני דיברתי אליהם כפי שהם דיברו אליי: החזק מעמד, אנחנו איתך. לכן המערכה לא הייתה רק צעד בחירות אלא התעוררות לאומית והכרזה מוקדמת שמצרים אינה בת ערובה של המספרים הרשמיים ושיש לה רוח שאי אפשר לזייף. היום, אחרי עשרים ואחת שנים, אני עדיין שומע את קריאת אל-מחלה, רואה את כיכר תחריר ומרגיש את מבוכת השלטון כאילו הרגע לא חלף. ימים מסוימים מסתיימים בלוח השנה אך נשארים פתוחים בחיים. ספטמבר, בחיי, הוא אחת התקופות שאינן חולפות אלא חוזרות מדי שנה ושואלות אותי: מה נשאר מן החלום, ומה נשאר בנו למענו? הכתבה הרביעית הזאת אינה רק על כנסי בחירות. היא על תקווה שהתגלמה ברכבת הנוסעת מתחנה לתחנה, על מולדת שגילתה את קולה לפני שהותר לה לבחור, ועל אב אוהב שהתקשורת רצחה בלי דם ובלי מצפון. בכתבה החמישית אעזוב את רעש הכנסים ואכנס לשתיקת התאים, שבה קולות האנשים שבחוץ הפכו בפנים לקירות ולשלשלאות. שם הסיפור מתחיל מחדש: תאים שלאחר הקלפי, כאשר השלטון שלח את המועמד המתחרה לכלא וחשב שבמעצר הגוף יוכל לעצור גם את האמת.
תורגם מהשפה ערביתסיפור בתמונה [{מ«הכול» אל «פנים שאינם נמוגים»}] 🔸 עמדתי זמן רב מול השער הישן הזה, לא רק בגלל הפנים שהוא נושא, אלא גם בגלל המשמעות שהוא עצמו נושא. זהו שער של כתב עת מצרי בשם «הכול», שיצא לאור ב־١٤ בנובמבר ١٩٢٧. ייתכן שרובנו איננו יודעים עליו דבר, אך שער אחד שלו מספיק כדי לספר לנו על עיתונות מצרית רצינית, שראתה את שליחותה לא רק במרדף אחר האירוע, אלא גם ביצירת מודעות, בהערכת סמלים ובהנפת דגל #النهضة. כתב העת איחד את מוחמד עלי, איברהים פאשה, הח'דיו אסמאעיל, אל־אפגאני, מוחמד עבדה, קאסם אמין, מוסטפא כאמל, מוחמד פריד וסעד זע'לול. התקופות והרעיונות היו שונים, אך השער איחד אותם תחת כותרת גדולה יותר מהבדליהם: מצרים המנסה להתרומם. 🔸 כמעט מאה שנה לאחר מכן, מצאתי בתמונה הזאת משהו הקרוב למסר של התוכנית הנפלאה #بورتريه, שמגיש במשך ١٠ שנים בערוץ א־שרק ידידי ד״ר #ماجد_عبد_الله. זהו גם אותו רעיון של #متحف_الشرق לדמויות מצריות, שמכיל כיום פסלים ודגמים של יותר מ־٢٠٠ דמויות שתרמו להעשרת החיים במצרים, וכן של התוכנית #أثر שמגישה בערוץ #الشرق עמיתתנו #هدير_علي. זה גם מה שניסיתי לעשות בסדרת הספרים שלי #وجوه_لا_تغيب, בשני חלקיה הראשונים: להעלות מן #الذاكرة פנים שעיצבו את המחשבה, הפוליטיקה, האמנות והחירות, ולהחזיר להן חלק מהזכויות המגיעות להן בעידן של שכחה מהירה. כאילו בין השער של «#كل_شيء» משנת ١٩٢٧ לבין השער של «פנים שאינם נמוגים» כמעט מאה שנה לאחר מכן, נמתח חוט אחד שלא נותק: אומות אינן בונות את תחייתן רק באמצעות מי שחיים את ההווה שלהן, אלא גם באמצעות יכולתן שלא לשכוח את אלה שסללו את הדרך אליו.
תורגם מהשפה ערבית**אני וספטמבר** (7/1) 45... שנים… מאסר מאת ד״ר איימן נור אני כותב את השורות האלה בשבע בבוקר של 1 בספטמבר 2026. זו אותה שעה ממש שבה, לפני ארבעים וחמש שנים, הגיעה אליי ההודעה הקשה הראשונה מצד השלטון. היא לא הגיעה במעטפה שעליה בול דואר, אלא במכונית ביטחון גדולה, ודלת ברזל נסגרה מאחוריי בפעם הראשונה. זה היה בספטמבר 1981. עדיין לא מלאו לי 17, והייתי יושב ראש האיגוד הרפובליקני של בתי הספר התיכוניים ושל מוסדות הכשרת המורים והמורות. צעיר בראשית דרכו, לא ידעתי דבר על פוליטיקה מלבד התלהבותה של המילה, תמימותו של החלום והאמונה שלמולדת יש מקום לקולות ילדיה. הפשע היחיד שלי היה שהאמנתי שלצעירים יש זכות לדבר, שלתלמידים יש תפקיד במולדתם ושלאמת יש מקום בקרב בני האדם. מכוניות הביטחון הגיעו עם האור הראשון. שמש היום עדיין לא זרחה במלואה, אבל צללי הפחד היו ארוכים יותר מעצי מנצורה. נדמה היה לי שהעיר מתעוררת לחריקת דלתות הברזל, לפני שהתעוררה לקריאת תפילת השחרית. באותו יום הבנתי שמדינה שלמה עלולה לפחד ממילה היוצאת מפיו של נער יותר משהיא מפחדת מכדור היוצא מרובה. הכלא לא היה רק קיר ומנעול. הוא היה הודעה מוקדמת שספטמבר יהפוך לגורלי, לספרי ולמבחן המתחדש שלי. נכנסתי לתא כילד שנושא חלומות פשוטים, ויצאתי ממנו כאדם שנושא פצע, הבטחה, צוואה ותביעה. לא יצאתי כפי שנכנסתי. השארתי מאחורי דלת הברזל חלק מן ההלם, ונשאתי איתי את הוודאות שרק מי ששמע את קול המפתח מסתובב בדלת תאו מכיר באמת את ערכה המלא של החירות. ליד החומות הייתי שומע את קולה של אמי בתפילה. הוא הגיע אליי צלול יותר מכל הקולות וחזק יותר מחריקת המנעולים: החזק מעמד… המולדת ראויה לכך. וגם אתה ראוי שלא תבכה ולא תקרוס. קולה עדיין שוכן בי ומעניק לי כוח שלא העניקו לי נאומים ולא ספרים. אמי הייתה חופשייה וחזקה יותר מהסוהר שלי, ותפילתה הייתה החלון שלי אל השמים. בתאים ראיתי פנים מכל הזרמים: ליברלים, איסלאמיסטים ואנשי שמאל, אנשי רוח ועיתונאים, וצעירים שלא אוחדו סביב רעיון אחד, אך אוחדו סביב עוול אחד. שם הבנתי כבר בשלב מוקדם שהחירות אינה מכירה מפלגה או זרם דתי, ושהעריצות, כשהיא סוגרת את דלתה בפני השונים, מעניקה להם, בניגוד לרצונה, שיעור באחדות הגורל. התא אינו שואל את יושביו מהי השקפתם הפוליטית, הכבל אינו מבדיל בין ימין לשמאל, וכשהעוול נעשה כללי, ההתנגדות לו הופכת למולדת משותפת. באותו יום כתבתי על קיר התא: אל תהפכו את הכלא לבית קברות… אלא הפכו אותו לבית ספר. הקיר היה דומם, אך לבי המשיך לחזור על המשפט כאילו היה תפילה. שם למדתי שהשתיקה היא מוות ובגידה, ושמילה, גם אם נולדה יתומה, יכולה להאיר לילה ארוך. למדתי שהכלא אינו נמדד במספר הסורגים, אלא במספר השיעורים שנשארים בנפש אחרי שהדלתות נפתחות. באותו יום ידעתי שהחירות אינה מותרות פוליטית, אינה סעיף בחוקה ואינה סיסמה מעל במה. החירות היא נשימת הנפש. אם היא נקטעת, האדם מת בעמידה, גם אם גופו ממשיך לנוע בין בני האדם. ידעתי גם שבתי הכלא המסוכנים ביותר אינם אלה שאנו רואים, אלא בתי הכלא שאנו בונים בתוכנו, כאשר אנו מתרגלים לפחד, מצדיקים את השתיקה או מסכימים לחיות בחצי קול, בחצי עמדה ובחצי כבוד. מאותה שעה הפך כל ספטמבר להד של אותו בוקר. אחריו הגיעו הבחירות לנשיאות בספטמבר 2005 והזיוף, משפטים ומעצרים חדשים, ואז מהפכה וגלות רחוקה. הפנים התחלפו, ההסכמים השתנו, אך השאלה נותרה אחת: האם האדם מחזיק בקולו, או שהשלטון שואל אותו ממנו ואז מחזיר לו אותו חלש או מעוות? מכל כלא יצאתי חזק יותר בשכל ובקול, ובעל ודאות ואומץ רבים יותר. היום, אחרי ארבעים וחמש שנים, איני אומר רק שהמאסר המוקדם סיים את ילדותי ואכל את נעוריי; אני אומר שהוא העניק לחיי את משמעותם הקשה ביותר. ספטמבר לא שבר אותי, אבל הוא לימד אותי להתמודד עם כל סערה כדי לא להישבר, ולהישאר עומד בתוכי, ככל הכבידו הכבלים על רגליי. בכל פעם שהחודש חוזר, אני חוזר בזיכרון אל התא הראשון שלי. אני מניח את כף ידי על הקיר הקר שלו ושומע את המולדת לוחשת לי מרחוק: אל תיסוג. הכלא היה פצע, אך הוא נעשה גם מראה שחשפה בפניי את היפה ביותר באדם: את יכולתו להתמיד, את עקשנותו להגן על התקווה ואת התעקשותו להשאיר חלון קטן למחר, גם כאשר כל הדלתות נסגרות בפניו. הם רצו לכבות את התקווה שבתוכי, אך זרעו זרע שלא כבה. הם רצו להפוך את הפחד לסוף הדרך, והנה הוא נעשה לפתע לתחילתה. היום אני כותב באותה יד שנכבלה באותו בוקר רחוק, כדי לומר: אני עדיין חי… המילה עדיין אפשרית… השירים עדיין אפשריים… והמולדת, למרות כל מה שקרה, עדיין ראויה שנחלום למענה, שנכאיב למענה ושלא נסוג מזכותה לחירות. זהו הדף הראשון בסדרה בת שבעה חלקים, «אני וספטמבר». הדפים הבאים מספרים על חוקה שעוצבה לפי מידותיו של היורש, מועמדות שמסמכיה לא הוגשו בפניי, סמל בחירות שנגנב, רכבת שנשאה את התקווה אל ערי מצרים ואל כפריה, אב שהרגה אותו ידיעה כוזבת, אמת שנעצרה יחד עם בעליה, עד שיצא מבית המשפט אל המוות, ולאחר מכן על הטרילוגיה של הכלא, המהפכה והגלות. זו תחילתו של הסיפור שלי עם ספטמבר. אך אין זה סיפורו של אדם יחיד בלבד, אלא עדות של תקופה שלמה. תקופה שבה הפחד ניסה לכתוב את סופנו, ואנו כתבנו, מתוך התאים ומחוצה להם, התחלה אחרת שפרקיה עדיין לא הושלמו.
תורגם מהשפה ערביתסיפור של תמונה בשנת 2010, דלתות הרפורמה כבר נסגרו זו אחר זו, ונתיבי השינוי השליו הצטמצמו עד שכמעט נעלמו. אז הוקמה #الجمعية_الوطنية_للتغيير תחת חסותו של ד״ר מוחמד אל-בראדעי, לא כהתכנסות סמלית ולא כסיסמה פוליטית חולפת, אלא כמרחב לאומי אמיתי שאיחד את מרכיבי החברה האזרחית, את מוסדות התיווך ואת עמודי התווך של הקהילה הלאומית המצרית על זרמיה הפוליטיים, האינטלקטואליים והאידיאולוגיים השונים, מהימין הקיצוני ועד לשמאל הקיצוני. זו הייתה נציגות אמיתית ולא מעושה, נוכחות ממשית ולא סמלית, והסכמה שלא נוצרה בידי השלטון, לא מומנה בידי קמפיינים ברשתות החברתיות ולא התבססה על הדרה או על התייצבות כפויה. באותו רגע הייתה האגודה ביטוי לזרם שלֵו, רחב ובוגר, שהבין שהמולדת גדולה יותר מחילוקי הדעות בין הזרמים, ושהרפורמה אינה נוצרת בידי צבע פוליטי אחד, אלא בידי רצון לאומי שמסוגל להכיל מחלוקת ולהגן על זכותם של כולם להשתתף. התמונה הזאת מחזירה אותי לתקופה שבה היה אפשר להתכנס סביב המינימום המשותף של חלום, שבה מחלוקת לא מנעה שותפות, ובה הפוליטיקה, למרות קשיחותה, עדיין ידעה את משמעותה של חזית לאומית אמיתית. אחרי שש עשרה שנה, ערכו של אותו רגע נראה גדול יותר מכפי שנראה אז. הוא הוכיח שהדרך לשינוי אינה מתחילה במחיקת השונה, אלא ביכולת לעמוד לצדו כשהמולדת היא העניין. בסופו של דבר, התמונה אינה משמרת רק פנים. היא משמרת רגע שבו התקווה הייתה קולקטיבית, והשוני היה חלק מהעוצמה ולא סיבה לפילוג.
תורגם מהשפה ערביתמצרים ניצבת בפני מערכת חדשה של הנילוס מאת ד״ר איימן נור בימים האחרונים של אוגוסט 2026 נראה היה שסוגיית הנילוס נעה בשני כיוונים מנוגדים. בשטוקהולם השתתפו מצרים וסודאן בדיאלוג האסטרטגי של יוזמת אגן הנילוס, והמשתתפים תמכו בהמשך התכנון המשותף גם לאחר 2027, תוך השארת ערוץ ההתייעצות פתוח בעניין הסכם המסגרת והמעבר לוועדה קבועה של אגן הנילוס. במקביל החריפה הרטוריקה האתיופית בעניין בניית סכרים חדשים על הנילוס הכחול, ושר מים אתיופי לשעבר אף דרש ממצרים פיצויים על השימוש במי הנהר. נכון שהדברים האחרונים אינם מייצגים החלטה רשמית מחייבת, אך אסור להניח להם לחלוף כאמירה חולפת בלבד. הם חושפים אקלים פוליטי חדש, שבו הסוגיה כבר אינה מוגבלת לסכר התחייה האתיופי הגדול, אלא התרחבה לניסיון להגדיר מחדש את הבעלות על הנהר, את כללי השימוש בו ואת מקומה של כל מדינה במערכת האזורית המתגבשת סביב מימיו. סכר התחייה האתיופי הגדול עצמו כבר אינו פרויקט בבנייה שניתן לעצור או לשנות את תכנונו, אלא מציאות תפעולית. הוא נחנך רשמית בספטמבר 2025, וההספק המוצהר שלו הגיע ל־5,150 מגה־ואט, בעוד שקיבולת המאגר שלו עומדת על כ־74 מיליארד מטרים מעוקבים. עם זאת, השלמתו לא לוותה בהסכם משפטי מחייב שיסדיר את הפעלתו בשנות בצורת, יבטיח חילופי נתונים, יקבע כללי הזרמת מים או ייצור מנגנון ברור ליישוב סכסוכים במקרה של נזק. לכן המשבר לא הסתיים עם השלמת הסכר, אלא השלב המסוכן ביותר שלו החל. השאלה עברה מזכותה של אתיופיה לבנות לגבולות סמכותה להפעיל. מגודל המאגר לכללי השימוש בו. מסכר אחד לאפשרות של מערכת שלמה של סכרים עוקבים, אשר אם ינוהלו בנפרד יוכלו לשרטט מחדש את תנועת הנילוס הכחול מהמקור ועד לשפך. אדיס אבבה אומרת שהסכרים החדשים ייועדו בעיקר לייצור חשמל, ושהמים ינועו מסכר אחד למשנהו בלי צריכה משמעותית. יש לבחון את הטענה הזאת מבחינה מדעית, לא לדחות אותה בסיסמאות. סכר הידרואלקטרי אינו בהכרח בולע את הנהר, אך הסכנה טמונה בשנות המילוי, באובדני האידוי, בהפעלה בו־זמנית של כמה מאגרים ובמה שעלול לקרות במהלך בצורת ממושכת, בתקלות או עקב הזרמות פתע. הבעיה אינה תמיד בגוף הסכר, אלא ביד שמפעילה אותו, בכלל שמחייב אותה ובמידע שהיא שומרת לעצמה. קהיר פרסמה במהלך אוגוסט יותר מאזהרה אחת, והבהירה שלא תאפשר לכפות שליטה על זרימות הנילוס כעובדה מוגמרת. אני מבין היטב את הצורך שלמדינה יהיה קול תקיף בסוגיה הנוגעת לקיומה. אבל במהלך יותר מארבעה עשורים של פעילות ציבורית וחמש־עשרה שנים בפרלמנט למדתי שעוצמתה של עמדה לאומית אינה נמדדת בגובה הטון של ההצהרה, אלא במסמכים המשפטיים, בבריתות האזוריות, במידע הטכני ובאפשרויות המעשיות שעליהם היא נשענת. מילים זועמות עשויות להרגיע את הציבור לכמה שעות, אך הן אינן מחזירות טיפת מים ואינן כותבות כלל הפעלה מחייב. השינוי המוסדי באגן הנילוס הוא החזית השקטה יותר, ואולי גם המשפיעה יותר. הסכם המסגרת לשיתוף פעולה נכנס לתוקף באוקטובר 2024 והחל לסלול את הדרך להקמת ועדה קבועה של אגן הנילוס. מצרים וסודאן אינן מחויבות מבחינה משפטית להסכם שלא חתמו עליו, אך הישארותן מחוץ למוסד החדש, אם הקמתו תושלם, עלולה להשאיר אותן בעמדה שבה הן רשאיות להתנגד אך אינן משתתפות ביצירת הכללים. לכן השתתפות מצרים בדיאלוג בשטוקהולם אינה ויתור, אלא חלון שיש להרחיב. הוחלט להמשיך בהתייעצויות עם מצרים, סודאן, קניה וקונגו, ונידונו חילופי נתונים, בטיחות סכרים, עדכון מחקרי האגן ויצירת מודל דיגיטלי לדימוי תנועת המים. אלה אינם פרטים טכניים שוליים, אלא כלי השפעה אמיתיים, בתנאי שמצרים תגיע עם המדענים והמומחים שלה, עם היוזמות והאינטרסים המשותפים שלה, ולא עם משלחות עונתיות ונאומים משוננים. מעל המחלוקת הפוליטית ניצבת הטבע, והיא אינה מנהלת משא ומתן עם איש. התחזית ההידרולוגית הרשמית לאגן הנילוס לעונת יוני עד ספטמבר 2026 צופה גשמים נמוכים מהרגיל או קרובים אליו באזורים נרחבים, לצד עלייה בטמפרטורות, גידול באובדני האידוי וירידה אפשרית בזרימות הנילוס הכחול, הנילוס הלבן ונהר העטברה. הדוח מציב את מצרים וסודאן בין המדינות שעלולות לשאת בהשפעה המצטברת של מחסור במים במעלה הזרם. מה שניתן לשאת בשנה גשומה עלול להפוך לסכנה ישירה אם שנות הבצורת יצטברו בהיעדר הסכם מחייב. בתוך המדינה, הממשלה אינה יכולה להסתתר מאחורי סכר התחייה כדי להצדיק כל מחסור, כשם שהאופוזיציה אינה יכולה להתייחס לכל פרויקט מים כאל תעמולה ריקה. מצרים הרחיבה את השימוש החוזר במי ניקוז חקלאיים, ומשרד ההשקיה אומר ששלושה פרויקטים גדולים הוסיפו קיבולת המתקרבת ל־4.8 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה. אולם הדוחות הבינלאומיים מאשרים במקביל את המשך הירידה בכמות המים לנפש ואת התקרבותה של מצרים למחסור מוחלט, בעוד שהחקלאות צורכת כ־80 אחוזים מהמים המתוקים. לכן הדרוש אינו הכחשת מה שהושג, אלא מדידה של עלותו, תשואתו, הוגנותו ויכולתו להימשך. בלי התנשאות ובלי לטעון שיש בידי נוסחת קסם, אני סבור שמצרים זקוקה לשולחן לאומי קבוע לביטחון המים, שיכלול את מוסדות המדינה, מומחים, אוניברסיטאות, כוחות פוליטיים והחברה האזרחית. היא זקוקה גם למאזן מים שנתי שיפורסם ברבים ויבדיל בין עובדות לתעמולה. נוסף על כך, עליה להפוך את נוכחותה בתוך מוסדות האגן לאסטרטגיה שמטרתה הסכם לחילופי נתונים, כללי הפעלה ברורים בשנות בצורת, מערכת להתמודדות עם הזרמות חירום והערכה מצטברת של כל שרשרת סכרים חדשה, במקום לבחון כל סכר בנפרד. גם בתוך המדינה יש לקשור את ההתרחבות החקלאית לתקציב המים האמיתי, להפנות את ההתפלה בעיקר לערי החוף, לתקן את הרשתות, לעודד גידולים הצורכים פחות מים, לתמחר בזבוז ולא עוני ולהבטיח שהשתתפות המגזר הפרטי לא תהפוך להפרטה של זכות האדם למים. כמו כן יש לשקם את הקשר ההדוק עם סודאן, לא לראות בה רק בעלת ברית למשא ומתן, אלא שותפה אמיתית בניהול אפיק מים אחד ובגורל משותף. זו אינה סוגיה של משטר שעליו אנו מגינים, וגם לא של אופוזיציה שבעזרתה אנו מתנכלים למשטר. זו סוגיה לאומית שתישאר אחרי כולנו. ייתכן שנחלוק על השלטון, החוקה, הכלכלה והפוליטיקה, אך הנילוס אינו מכיר בנאמנות ובאופוזיציה, ואינו מבחין בין ביתו של תומך לביתו של מתנגד. ביטחון המים של מצרים הוא סוגיה קיומית, והפטריוטיות בה אינה שתיקה מול טעויות ולא התפארות על חשבונן, אלא אומץ לומר את האמת, חוכמה לנהל את הכוח ורצון להפוך את הדלתות שעדיין פתוחות להסכם שיגן על זכותה של מצרים לחיים.
תורגם מהשפה ערבית**סיפור של תמונה** הסיפור של התמונה הזאת חוזר כנראה שש עשרה שנים לאחור. אני לא זוכר בדיוק את המקום, וגם לא את האירוע, אבל לעולם איני שוכח מי היה איתי בה. בתמונה הזאת יושב מימיני זקן הפוליטיקאים המצרים, המהנדס #سمير_عليش, האציל, המתוק והעדין, ומשמאלי איש השמאל, פרופסור #صلاح_عدلي, יו״ר מפלגת #الشيوعي_المصري. שני אנשים שחיברו בין הדורות והזרמים, ובנו לבנה אחר לבנה, במשך עשרות שנים, בסבלנות ובכנות, גשרים בין #الليبراليين, #اليساريين, #الناصريين ו-#المستقلين. איש ה״#السكر״, המהנדס והמומחה לתעשייה ולכלכלה סמיר עליש, הקדיש חלק גדול כל כך מתחומי העניין שלו לייצור סוכר, עד שזה היה לחלק מרכזי באישיותו המתוקה והנעימה: שכל רגוע, לב אזרחי טהור ומצפון מזוקק כמו סוכר טהור; הוא נשאר מחויב למדינה האזרחית הדמוקרטית, לאזרחות ולרפורמה. אשר לסלאח עדלי, בעיניי הוא אינו רק שם ברשומות הפוליטיקה, אלא עמדה שהזמן אינו יכול למחוק. ביום #معركة_الجمل, כאשר קבוצות של בריוני המשטר הקודם הקיפו אותנו, והיינו במרחק צעד אחד ממוות ודאי, הוא סירב להשאיר אותי לבדי. אני הייתי המטרה, והוא יכול היה להפנות את גבו וללכת, אבל הוא נשאר מאחוריי, איתן לב, עד שעברנו יחד את אותו רגע שיכול היה להיות האחרון. כך הכרתי אותו: אציל, אמיץ, רגוע, שקול ומאוזן. הוא אינו מרים את קולו מעל מצפונו, ואינו נוטש חבר באמצע הסכנה. בין ימיני לשמאלי בתמונה הזאת ניצבת היסטוריה של אצילות אנושית ושל מחלוקת שמעולם לא פגעה במולדת.
תורגם מהשפה ערביתסיפור בתמונה: בניין מצרים שהמצרים אינם רואים. אלפי מצרים עוברים מדי יום ברחוב איסתיקלאל המוביל לכיכר טקסים בלב איסטנבול. הם הולכים בין חזיתותיו הישנות, חנויותיו ובתי הקפה שלו, ואולי אינם נעצרים ליד בניין עתיק הנושא שם שנדמה כי הוא מעורר געגוע: «בניין מצרים». היום עצרתי מולו, ואחר כך נכנסתי אליו בלוויית אשתי. לא היה זה ביקור בבניין במידה שהייתה זו חצייה קטנה אל זמן אחר — זמן שבו קהיר ואיסטנבול היו קרובות יותר מכפי שמרמזות המפות, והתרבות הייתה גשר בין שתי הערים לפני שהפוליטיקה נעשתה לפעמים חומה ביניהן. בתמונה הראשונה אנו עומדים מתחת לתמונתו של הנסיך עבאס חלים פאשה, המצרי שנולד בקהיר בשנת 1866, נכדו של מוחמד עלי פאשה, אשר הזמין את האדריכל הארמני הובספ אזנפוריאן לבנות אותה בשנת 1910 כדי שתשמש לו מעון. אך עבאס חלים לא היה רק נסיך שהיה בבעלותו ארמון באיסטנבול. הוא היה איש רוח רחב אופקים, אוהב ספרות, ציור ומוזיקה, ופטרון של אמנים ושל בעלי כישרון. אחד הפרקים היפים ביותר בסיפורו היה ידידותו העמוקה עם מוחמד אכיף ארסוי, המשורר הטורקי המפורסם ומחבר מילות ההמנון הלאומי הטורקי. זו הייתה ידידות שחצתה את ההבדלים בעושר ובמעמד. אכיף סיכם אותה בהומור, ברוח דבריו, באומרו שההבדל ביניהם הוא שאחד משורר עני והשני נסיך עשיר כקורח. התמונה השלישית היא התמונה שלפניה רציתי להתעכב זמן רב. כאן, בקומה הרביעית של בניין מצרים, הייתה דירה מרווחת בת ארבעה עשר חדרים שעבאס חלים ייעד לסופר מתחת ג'מאל קונטאי להתגורר בה. אבל היא לא הייתה רק בית. בשנות העשרים של המאה הקודמת היא הייתה סלון ספרותי התלוי מעל רחוב איסתיקלאל, שבו נפגשו אנשי שירה, ספרות ומחשבה, וסביב שולחנו התקיימו שיחות על ספרים, שירה, פוליטיקה והחיים. שתי התמונות ההיסטוריות התלויות על הקיר משמרות משהו מאותה תקופה. אחת מהן מתעדת סעודה שנערכה בשנת 1924 לכבוד הספר «עאסים», וסביבה התכנסו מוחמד אכיף וכמה מגדולי אנשי הספרות בתקופתו. באותה דירה עצמה בילה מוחמד אכיף כמה מימיו האחרונים, לפני מותו בדצמבר 1936. כך נעשה הבניין ליותר מאבן, מרפסות וחלונות. הוא נעשה לזיכרון. בתמונה האחרונה אשתי ואני יושבים על גג הבניין, ואיסטנבול מאחורינו נמשכת עד הבוספורוס. בין ארבע תמונות שצולמו היום לבין תמונות התלויות על קירות שגילם יותר ממאה שנה, חשתי שערים אינן שומרות את ההיסטוריה שלהן רק במוזיאונים. לפעמים הן מסתירות אותה בבניין שאלפים עוברים על פניו בלי להרים את ראשם. וייתכן שהדבר היפה ביותר בבניין מצרים הוא שהוא מספר פן אחר של היחסים בין מצרים לטורקיה. יחסים שלא התחילו בהסכם מדיני, ושלא יצרו אותם שתי ממשלות, אלא בני אדם שטוו אותם. נסיך מצרי תומך במשורר טורקי. אדריכל ארמני בונה בית לנסיך ממשפחת מוחמד עלי. משוררים וסופרים מתכנסים סביב שולחן אחד. ומצרים שוכנת, בדרך כלשהי, בבניין בלב איסטנבול. יצאתי מהבניין וחשבתי שההיסטוריה אינה מבקשת מאיתנו הרבה. רק שנראה אותה לפני שנעבור על פניה. ושנרים לפעמים את ראשנו מעל רעש הרחוב, כדי לגלות שמצרים עשויה להיות קרובה אלינו יותר מכפי שאנו חושבים, אפילו כשאנו הולכים בלב איסטנבול. ד״ר איימן נור
תורגם מהשפה ערביתבשולי חגיגת יום הולדתו של הנביא: החובות בכיס הפיג׳מה של הנשיא! מאת ד״ר איימן נור. צפיתי יותר מפעם אחת במפגש של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי בחגיגת יום הולדתו של הנביא הנכבד. צפיתי בו בניסיון לגבש עמדה אובייקטיבית, לא עמדה מוקדמת, ולקרוא בין השורות בנאום הנשיא, במיוחד בחלקים המאולתרים שלו. אין ספק שלמילותיו אל השחקנית היבה מגדי הייתה השפעה אנושית גדולה עליי. גם הנאום הכתוב שנשא שר ההקדשים עצר את תשומת לבי, משום שאפשר להבחין בו ביותר ממשמעות אחת, ובראשן הקריאה לרחמים גם כלפי מי שאנו שונאים. זהו משפט שלדעתי ראוי שייצא מאולם החגיגה אל מרחבי הפוליטיקה, החברה, בתי הכלא והגלות. אין ספק שבדברי הנשיא היו גם סימנים חיוביים אחרים שיריב הוגן אינו צריך להתעלם מהם. ביניהם דבריו על מתן דין וחשבון, על הצורך שמומחים והוגים ידונו במה שקרה בשנים האחרונות, והודאתו שיש דברים שהושגו ויש דברים שבהם לא הצלחנו, ושזכותם של האנשים לדעת, לדון ולשאול. גם השימוש של הנשיא בביטוי «ערוצים עוינים» כשדיבר על ערוצי האופוזיציה עורר את תשומת לבי בחיוב. אולי זה נראה עניין לשוני קטן, אך בשיח הפוליטי אין זה כך. יש הבדל גדול בין לתאר תקשורת אופוזיציונית כ«עוינת» לבין השפה שהתרגלנו לשמוע במשך שנים, המכניסה את השונה והמתנגד למשבצות של קנוניה, עוינות ובגידה. יריב חולק עליך ומתנגד לך, אך הוא נותר צד במרחב הציבורי. ואילו הקושר או האויב, היחסים עמו אינם מחלוקת פוליטית אלא עימות והדרה. אני מקווה שלא מדובר בבחירת מילים חולפת, אלא בתחילתו של שינוי רחב יותר ביחס לאופוזיציה עצמה. מחלוקת אינה קנוניה. ביקורת אינה עוינות. אופוזיציה שוחרת שלום אינה סכנה למדינה, אלא אחת הערובות לתיקון טעויותיה לפני שהטעויות יהפכו למשברים שקשה לתקן. אך בתוך הסימנים החיוביים האלה עצר אותי משפט שהדהים אותי. הנשיא אמר שלפני כמה חודשים ביקש מהממשלה למסור לו את היקף החוב הפנימי והחיצוני של המדינה המצרית, ולאחר מכן ביקש להשוות אותו להיקף התמיכה שהמדינה העניקה לאזרחים במשך חמישים שנה! מקור התדהמה הראשון שלי הוא שהחוב אינו מספר שהופיע לפתע בספרי הממשלה. זהו אחד התיקים הכלכליים הגדולים ביותר של מצרים מזה שנים רבות. המספרים כאן מדברים ביתר רהיטות. החוב החיצוני של מצרים עמד על כ-50 מיליארד דולר בשנת 2015, ולאחר מכן עבר את 161 מיליארד הדולר בסוף יוני 2025. כלומר, הוא נעשה גדול פי יותר משלושה מרמתו לפני עשר שנים, בעלייה של יותר מ-110 מיליארד דולר. חמור מן המספר כשלעצמו הוא נטל שירות החוב. בתקציב שנת הכספים 2025–2026, הריבית על החוב לבדה מתקרבת ל-2.3 טריליון לירות, בעוד שההקצבות לתמיכות, מענקים והטבות חברתיות מסתכמות בכ-743 מיליארד לירות. כלומר, ריבית החוב לבדה מתקרבת לפי שלושה מכל הסעיף החברתי הזה. כאן השאלה נעשית לגיטימית: אם החוב הוכפל במידה כזאת במשך עשר שנים, האם ייתכן שהבקשה לקבלת תמונה מקיפה עליו הוגשה רק לפני כמה חודשים?! למען ההגינות, ייתכן שהכוונה הייתה לעדכן נתונים או להכין מחקר מסוים, וזהו פירוש אפשרי. אך ניסוח הדברים כפי שהופיע בנאום מרמז בעיני חלק מהאנשים על עיכוב בהתייחסות לתיק שהיה צריך להיות דאגה יומיומית של מי שמחזיק בידיו את ההחלטה הכלכלית, מפני שמי שלווה היום אינו מבזבז כסף שאין לו בעלים, אלא חותם על התחייבות שאזרח המחר יפרע. אולי תדהמתי גברה גם משום שלפני 26 שנים הייתי עד לאירוע ישן שנתן לי רושם שונה על נוכחותו של תיק החוב בתודעת ראש המדינה. בשנת 2000 נסעתי במטוסו של הנשיא המנוח מוחמד חוסני מובארק לאזור תושכא. מתוך מספר רב של משתתפים הוא בחר בי להיות בין קבוצה מצומצמת שעלתה עמו למסוק שנחת ישירות בתושכא, בעוד שאר המשתתפים טסו במטוס אזרחי לאבו סימבל ומשם המשיכו במכוניות. במהלך הנסיעה מובארק דיבר, כהרגלו באותה תקופה, על הסכסוך שלו עם סדאם חוסיין, שתפס מקום גדול במחשבותיו ובהערותיו. לפתע עבר לדבר על מחיקת חלק עצום מחובות מצרים לאחר מלחמת שחרור כווית. הוא שאל אותי לפתע: «אתה יודע, נור, מה עשיתי כשקיבלתי את המכתב על מחיקת החובות?» הנדתי בראשי כדי לומר שאיני יודע. הוא סיפר שהניח את המכתב בכיס חליפתו, ומדי פעם הוציא אותו וקרא בו מחדש. כשחזר לביתו, פשט את חליפתו ולבש פיג׳מה, העביר את המכתב מכיס החליפה לכיס הפיג׳מה והמשיך להוציאו ולקרוא בו שוב. למחרת החזיר אותו לכיס חליפתו, כאילו חשש להתעורר ולגלות שהבשורה הטובה לא הייתה אמיתית. החובות היו, פשוטו כמשמעו ובמובן המטפורי, בכיס הפיג׳מה של הנשיא ומתחת לכרית שלו. אינני מספר את הסיפור, כמובן, מתוך געגועים לנשיא לשעבר, וגם לא כדי להשוות בין שני נשיאים. מה שחשוב בעיניי אינו שמחתו של מובארק על מחיקת חובות מצרים, אלא שתיק החוב היה נוכח בתודעת ראש המדינה במידה כזאת. לאחר מלחמת המפרץ קיבלה מצרים חבילה רחבה של מחיקת חובות וארגונם מחדש, שכללה מחיקות בהיקף של מיליארדי דולרים מארצות הברית וממדינות המפרץ, וכן טיפול בחובות בהיקף של כמעט 20 מיליארד דולר באמצעות מועדון פריז. מקור התדהמה השני שלי הוא ההשוואה שהנשיא ביקש בין החוב הציבורי לבין מה שהמדינה הוציאה על תמיכות במשך חמישים שנה. כאן אני שואל: מהו הקשר הכלכלי הישיר בין שני המספרים? האם הכוונה היא שהתמיכות הן שיצרו את החוב? ואם זו המסקנה, היכן שאר סעיפי ההוצאה וההלוואות? היכן עלות הפרויקטים וההשקעות הציבוריות? היכן הריבית על החובות הישנים? היכן השפעות ירידת ערך המטבע? היכן היעילות בשימוש בהלוואות והתשואה שהניבו? יש שאלה פשוטה ועמוקה יותר: תמיכה של מי למי? המדינה אינה מדינת הממשלה. כספי המדינה אינם כספי השלטון. המצרים אינם נתינים החיים ממתנות ממשלותיהם. מה שמכונה תמיכת המדינה הוא במהותו חלוקה מחדש של חלק מן המשאבים הציבוריים לבעליהם, במיוחד משום שהמסים נעשו מקור ההכנסה הגדול ביותר של התקציב ומהווים בתקציב הנוכחי כ-85 אחוזים מן ההכנסות הציבוריות הצפויות. כלומר, האזרח משלם למדינה לפני שהמדינה משלמת לו. אחד התפקידים החשובים ביותר של כל מדינה הוא לספק לאזרחיה רשת ביטחון סוציאלית, לממן חינוך, בריאות, תחבורה ושירותים בסיסיים, ולהגן על העניים ועל מי שאינם יכולים לעמוד ביוקר המחיה. אין זו טובה של הממשלה, אלא זכותו של האזרח וחובתה של המדינה. המדינה אינה חברה שמטרתה למקסם רווחים. הממשלה אינה קבוצת גובים המכניסים את ידיהם לכיסי האנשים, ואז, כשהם מחזירים להם חלק ממה שגבו מהם, עומדים מולם ואומרים: «ראו כמה הוצאנו עליכם». אם אנו עומדים לפתוח את ספרי החשבונות של חמישים שנה, ואני מברך על כך, נפתח את כולם, לא רק את ספר התמיכות. נשאל: כמה לווינו? ממי לווינו? באיזו ריבית? היכן הוצאנו את הכסף? מה הייתה התשואה הכלכלית והחברתית של כל פרויקט שלמענו לווינו? כמה מקומות עבודה הוא יצר? כמה הוסיף לייצור ולייצוא? כמה מטבע זר חסך? ובעיקר, כיצד ייפרע ומאילו מקורות? נשאל בשקיפות גם על הפרויקטים הגדולים: על הבירה המנהלית, על אל-עלמיין, על הכבישים, הגשרים, הערים החדשות ואחרים. לא מתוך היגיון של הרשעה מוקדמת ולא מתוך היגיון של זיכוי מוקדם, אלא מתוך זכותו של האזרח לדעת לאן הלך כל לירה שלוותה בשמו, ושהוא וילדיו ישתתפו בפירעונה. אילו ההחלטה הייתה בידי, הייתי מברך על רעיון מתן הדין וחשבון שהעלה הנשיא, אך משנה את השאלה. במקום לשאול את המצרים כמה הוציאה המדינה עליהם במשך חמישים שנה, נשאל את המדינה כמה שילמו לה המצרים במשך חמישים שנה. כמה לוותה בשמם? היכן הוציאה את מה שלוותה? מה נשאר ממנו לדורות הבאים? אוסיף לחשבון הכלכלי גם חשבון פוליטי. אם תיאור התקשורת האופוזיציונית כ«עוינת» הוא תחילתה של שפה חדשה, נשלים אותה בכך שנראה באופוזיציה חלק מן המולדת ולא אויבת שלה. נפתח את המרחב לביקורת כפי שאנו פותחים את ספרי החוב. שניהם דרכים להכרת האמת, ושניהם זולים יותר מגילוי הטעויות לאחר שהפכו לחובות פוליטיים וכלכליים שישלמו דורות שלא השתתפו כלל ביצירתם. זכויות האזרח אינן נטל על הממשלה. התמיכה אינה חוב על צווארו של העני. הממשלה אינה נושה של העם. העם הוא בעל הכסף. הוא בעל המדינה. הוא בעל הזכות לשאול ולדרוש דין וחשבון. השלטון, בסופו של דבר, אינו אלא נאמן. והנאמן נותן דין וחשבון לבעל הכסף. הוא אינו מטיח בו שהוציא את כספו.
תורגם מהשפה ערביתאין לכם מישהו אחר חוץ ממני?! אחרי שנים של כמעט הפסקה של התעלול השיטתי הזה, חזרו החודש אנשי תקשורת החרפה והטיפשות כמה שנים לאחור, באופן שקרוב יותר ל״צעידה לאחור״. הם חזרו, לא כמו שובו של הבן האובד ולא כמו חזרת הזקן לימי נעוריו, אלא כמו חזרתם של חוסר השכל, ההיגיון, החוכמה והנימוס אל אנשים שחשבנו, ולו לרגע, שהפכו בוגרים יותר ומסוגלים יותר להבין שפתיחת חזיתות וליבוי סכסוכים כרוכים בשיקולים של עיתוי, מקום ומטרה. אינני חושב שהאחראי אינו יודע מה הוא עושה. הוא יודע, ומתכוון ליותר ממה שאינו יודע, במכוון ובמתכוון. לפתע, בתוך חודש אחד, גילו האנשים המנותקים האלה שורה מדהימה של ״עובדות״ על עצמי, שככל הנראה לא ידעתי! למשל: 1. אני זה שמימן את sit-in #רַבַּע, אף שלא השתתפתי בו כלל והייתי מחוץ למצרים! 2. בן דודתי מצד אמי, שאינני מכיר, ושאת אמו אינני מכיר משום שאינה קיימת באילן היוחסין, סחר בסמים כדי לממן את #רַבַּע! 3. אני תכננתי והכוונתי את ההתקפה על #השגרירויות, אף שגיניתי את ההתקפות האלה! 4. אני תכננתי ומימנתי את #קאע_אלחמור! 5. אני מתכנן את מה שהם מכנים #ממשלת_הצללים, ממשלה שאין לה צל מבחינתי! 6. אני מנהל עבור האחים המוסלמים את התיקים של כל הערוצים ומושך בחוטים מאחורי הפרגודים! 7. ואולי, אם ההגזמות שלהם יימשכו בקצב הזה, הם יגלו בקרוב שאני זה שהשיק את צעדת דמיאט, או שהיה לי יד בחיסול סאדאת! ככל שהעולם נסגר עליהם, כך מתרחב שטח השקרים התלויים על קולב בשם #איימן_נור. פעם אני מממן את ההפגנות. פעם אני מנהל עבור האחים את כל הערוצים. פעם אני מתכנן את ההתקפה על השגרירויות. פעם אני קונה חברות באיים שאינני יודע היכן הם נמצאים על המפה. בקצב הזה, כבר לא מן הנמנע שמחר אתעורר ואגלה שמימנתי את בניית הפירמידות, עזרתי לדה לספס להשיג את הזיכיונות, ואולי עמדתי מאחורי משבר #סכר_אתיופיה והמתיחות ביחסים עם #אירופה, #סעודיה ו#איחוד_האמירויות! רבותיי, אתם מטמינים מוקשים, מלבים משברים בתואנה שאתם מתמודדים איתם, ופותחים דלתות שדרכן עלולות לנשוב רוחות של זעם מוצדק וראוי. כואב לכם כשאנחנו אומרים עליכם חלק מן האמת, אבל לא אכפת לכם כששופרותיכם אומרים עלינו שקרים מדי יום. האירוניה היא שאני מכיר את סוג הקמפיינים הזה כבר עשרות שנים; עפעף לא רעד לי ושערה לא זזה. בתקופת הנשיא המנוח #חוסני_מובארק היה באגף ביטחון המדינה מדור שנועד לכוון שמועות נגדי. אך למרות הכול, זו הייתה עבודה כמעט מוסדית, שנוהלה במידה מסוימת של שכל והיגיון, או לפחות במינימום של כבוד לתבונת הרחוב. כשמישהו נסחף, מתוך להיטותו או בורותו, אל מעבר לגבולות הסביר אפילו ביצירת שקרים, היה מי שאמר לו: עצור ... די. אני זוכר למשל את הפרופסור המנוח מוחמד עלי איברהים, עורך #אלגומוריה, כאשר אימץ סיפורים אבסורדיים על קשר אסור ביני לבין שרת #החוץ_האמריקאית #קונדוליזה_רייס, קשר שלפי דמיונו של הסיפור הוליד ״ילד חטא״! אחר כך הגיע הסיפור המדהים עוד יותר, שלפיו השתתפתי במלחמת #וייטנאם במסגרת הצבא #האמריקאי, מלחמה שהסתיימה כשעוד הייתי בשנת חיי השנייה, לפני שידעתי בכלל היכן נמצאת וייטנאם על המפה! איך יכולתי להילחם במדינה שעד היום לא ביקרתי בה, נגד מדינה שלא ביקרתי בה ולא אבקר בה לאחר מכן! אבל אז היו במערכת אנשים שקולים שאמרו לאיש: הפסק את השטות הזאת. והוא הפסיק. כאן השאלה נעשית רצינית יותר מכל האבסורד הסרקסטי הזה: היכן האנשים השקולים של המערכת היום? והיכן הם לנוכח קמפיין שמסלים כך, בתוך חודש אחד, כאילו מישהו החליט לפתע להפיק מחדש סרטים ישנים ועלובים, עם אותם שחקנים ואותו תסריט, בתוספת כמה אפקטים זולים? מחלוקת פוליטית מובנת. ביקורת היא לגיטימית. לעימות יש כללים. אבל שקר, כשהוא הופך לתעשייה, ודמיון חולה, כשהוא לובש בגדי חדשות, אינם פוליטיקה ואינם תקשורת; הם פגיעה בשכלם של האנשים עוד לפני שהם פגיעה באדם מסוים. כפי שאמרה פעם ״הגברת״ אום כולתום... גם לסבלנות יש גבולות. וכפי שאמרתי, שאלתי וחזרתי: אין לכם מישהו אחר חוץ ממני?!
תורגם מהשפה ערביתד״ר איימן נור, יו״ר מפלגת מחר המהפכה הליברלית, בירך את העם המצרי ואת כלל האומה האסלאמית לרגל יום השנה להולדת הנביא הקדוש, והדגיש כי יום השנה הזה הוא הזדמנות להזכיר את הערכים הסובלניים שהביא האסלאם: סובלנות, אהבה ושלום. ד״ר נור אמר בהודעתו: “אנו מוסרים את ברכותינו ואיחולינו הנעלות לעם המצרי הגדול ולאומה האסלאמית בכל מקום, לרגל יום השנה להולדת אדוננו מוחמד, שלום וברכות עליו, ומבקשים מהאל הכול יכול להשיב את יום השנה הזה למצרים ולעולם כולו כשהוא מלווה בטוב, במזל ובברכות.” יו״ר מפלגת מחר המהפכה הוסיף כי יום השנה להולדת הנביא הקדוש הוא הזדמנות שנתית לשאוב השראה מהערכים האנושיים והמוסריים שנשאה שליחותו של מוחמד, ובהם צדק, שוויון וסולידריות חברתית, והדגיש את החשיבות בכך שערכים אלה יהיו נוכחים בחייהם הפוליטיים והחברתיים של המצרים לנוכח האתגרים הנוכחיים. ד״ר נור קרא גם לחזק את ערכי הסובלנות ולדחות קיצוניות ואלימות, והדגיש כי האסלאם הוא במהותו דת של מתינות ואיזון, וכי חגיגת יום השנה להולדת הנביא צריכה להיות הזדמנות לאחד את שורותיהם של בני אותה מולדת, על אף השתייכויותיהם הדתיות והאינטלקטואליות השונות. יו״ר מפלגת מחר המהפכה חתם את הודעתו בתפילה לכך שביטחון ויציבות ישררו ברחבי מצרים והאזור הערבי, ואיחל לכולם מולד שמח.
תורגם מהשפה ערביתסעד זע'לול ומוסטפא א-נחאס.. שני מנהיגי הוופד שהמאבק ומועד הפרידה איחדו ביניהם
תורגם מהשפה ערבית