קמראן בוכרי
@KamranBokhari · מכוני מחקר ואנליסטים — ארה״ב/בריטניה
קמראן בוכארי הוא אנליסט גיאופוליטי.
ההיחלשות האסטרטגית של איראן פתחה את הדלת לארכיטקטורת ביטחון מזרח־תיכונית חדשה, אך המעבר ממלחמה לשלום עלול להתגלות כמערער יותר מהמלחמה עצמה. קו השבר הבא במזרח התיכון הוא טורקיה–ישראל. כאשר טהרן נחלשת, אנקרה מתהווה כמתחרה החדשה והמשמעותית ביותר של ישראל בסוריה וברחבי הלבנט. הסביבה האסטרטגית של ישראל משתנה מן היסוד. עידן השלוחים הנתמכים בידי איראן כאיום העיקרי על ישראל מפנה את מקומו לאפשרות של מדינה סורית מתפקדת הנתמכת בידי טורקיה, סעודיה וארצות הברית. וושינגטון מעצבת מחדש את האזור. אסטרטגיית חלוקת הנטל של ממשל טראמפ מבקשת להעביר אחריות רבה יותר לטורקיה, לסעודיה, לפקיסטן ולמעצמות אזוריות אחרות. ברית ההגנה בין טורקיה, סעודיה ופקיסטן עשויה להפוך ליסוד של דבר גדול בהרבה. מצרים וסוריה עשויות להצטרף, בעוד ירדן, מדינות המפרץ, אזרבייג׳ן ובסופו של דבר מרכז אסיה עשויות להרחיב את הארכיטקטורה ברחבי דרום־מערב אירואסיה. האתגר המרכזי אינו עוד רק בלימת איראן. וושינגטון חייבת לייצב בו־זמנית את עזה, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; לנהל איראן מוחלשת אך בלתי צפויה; ולמנוע מיריבותה של ישראל עם מעצמות אזוריות מתעוררות להפוך למקור החדש של חוסר היציבות. לכן יחסיה של ישראל עם טורקיה, סעודיה ופקיסטן הם שאלות אסטרטגיות - ולא רק דיפלומטיות. אם היחסים האלה יישארו עוינים מיסודם, איראן עלולה לנצל את הפילוגים האלה אפילו מעמדת חולשה. הסדר המתהווה יהיה רשת אזורית גמישה, שבה וושינגטון היא האדריכלית ולא ספקית הביטחון. אך מכיוון שהמערכת החדשה נבנית בזמן שהישנה קורסת, חוסר היציבות יגבר לפני שיתבסס מאזן כוחות מבוזר יותר. המאמר שלי מ־24 באוגוסט
תורגם מהשפה אנגליתלפני כ־35 שנה החלו לדבר רבות על עלייתו של עולם «רב־קוטבי». אבל מה אם זו הדרך הלא נכונה להבין את המתרחש? ➤ ארצות הברית נסוגה מאירואסיה. עם זאת, אף מעצמה אירואסייתית יחידה אינה ערוכה למלא את הוואקום. ➤ לסין יש את המשקל הכלכלי, התעשייתי והטכנולוגי הדרוש כדי לאתגר את הבכורה האמריקאית. אבל סין אינה יכולה לשלוט באירואסיה, משום שלרוסיה, להודו ולטורקיה יש לכולן תמריצים חזקים למנוע מבייג׳ינג להפוך את כוחה היחסי להגמוניה אזורית. ➤ ייתכן שרוסיה נחלשה בגלל מלחמת אוקראינה, אבל הדבר הופך את מוסקבה לחשובה יותר — לא פחות — למאזן האירואסייתי. רוסיה אינה יכולה להרשות לסין לנצל את העורף האסטרטגי המוחלש שלה בזמן שמוסקבה מתמקדת בעימות עם המערב. ➤ להודו יש בעיה משלה עם סין. ניו דלהי אינה יכולה להשתוות לבייג׳ינג ברחבי המרחב היבשתי האירואסייתי, ולכן היא פונה החוצה ומעמיקה את קשריה ברחבי האוקיינוס השקט כדי למנוע מסין לשלוט בסביבה האסטרטגית של הודו ולהקל את הלחץ על האוקיינוס ההודי. ➤טורקיה משחקת את אותו משחק על מפה אחרת. אנקרה מתרחבת ברחבי הים השחור, הקווקז, הים הכספי והמזרח התיכון — לא משום שהיא יכולה לשלוט באירואסיה, אלא משום שהיא יכולה לסבך את שאיפותיהן של רוסיה, סין והודו. ➤זה גם מסביר את ה־SCO ואת BRICS. הם עשויים להיראות כמו היסודות של גוש פוסט־מערבי. למעשה, אלה פורומים שבהם מעצמות יריבות מתאמות, מונעות חיכוכים ומתמקחות, תוך שמירה על אוטונומיה אסטרטגית מרבית. ➤ לכן «רב־קוטביות» היא תיאור מטעה. מרכזי כוח מרובים אינם יוצרים בהכרח קטבים מרובים. מה שמתהווה ברחבי אירואסיה הוא דבר מבולגן יותר: מאזן מפוצל שבו סין, רוסיה, הודו וטורקיה משתפות פעולה, מתחרות ומגבילות זו את זו בו־זמנית. ➤ הפיצול הזה עשוי למעשה לשרת את וושינגטון. ארצות הברית אינה חייבת לשלוט באירואסיה כדי לעצב את הסדר שלה. ככל שהיא נסוגה, היא יכולה לנצל את היריבויות של המעצמות הגדולות באירואסיה — להעביר אליהן את הנטל ובו בזמן להבטיח שאף אחת מהן לא תהפוך להגמונית. המטרה אינה שליטה. המטרה היא מאזן. המאמר האחרון שלי
תורגם מהשפה אנגליתעלייתה של הודו הייתה תלויה ביותר מצמיחה כלכלית וממודרניזציה צבאית. היא התאפשרה גם בזכות ארכיטקטורה גיאופוליטית חיובית. התיאום בין ארצות הברית להודו היה מרכזי בארכיטקטורה הזאת, במיוחד כשוושינגטון ביקשה לאזן את סין. אך אסטרטגיית חלוקת הנטל החדשה של וושינגטון מפחיתה את תלותה בשותפות אזוריות יחידות, ובהן הודו. במקביל, ארצות הברית מבקשת להגיע לשיווי משקל יציב יותר עם סין, ובכך מחלישה את ההיגיון האסטרטגי שמאחורי התיאום הישן. גם סביבתה של הודו נעשית עוינת יותר, מהנטייה של בנגלדש לעבר סין ופקיסטן ועד למתחים מחודשים לאורך החזית ההימלאית. מלחמת איראן והתיאום המתגבש בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן יוצרים סיבוכים נוספים ממערבה של הודו. לחצים אלה מגבילים את יכולתה של הודו להפוך את משקלה הכלכלי והדמוגרפי להשפעה אסטרטגית רחבה יותר. תשובתה של ניו דלהי היא לבנות רשת אזורית מבוזרת יותר, שתכלול את יפן, אוסטרליה, אינדונזיה ומעצמות נוספות באזור האינדו-פסיפי. בשורה התחתונה: עלייתה של הודו נמשכת, אך הסביבה האסטרטגית שטיפחה אותה משתנה, ומאלצת את ניו דלהי לעשות יותר עם פחות גיבוי אסטרטגי אמריקאי. המאמר שלי מהשבוע שעבר
תורגם מהשפה אנגליתכאשר וושינגטון עוברת לאסטרטגיה של חלוקת/העברת נטל, המצפה מבעלות בריתה להוביל באזורים שלהן, צרפת מספקת מקרה בוחן מזהיר לפער שבין שאיפה אסטרטגית ליכולת בפועל. בדרום הקווקז, פריז צפתה בהישחקות השפעתה, בעוד ארמניה פונה לעבר וושינגטון ובמקביל מנרמלת את קשריה עם אזרבייג'ן וטורקיה. הדפוס משתרע מהסאהל ועד המזרח התיכון, שם צרפת שומרת על טווח דיפלומטי, אך מתקשה יותר ויותר להפוך אותו למנוף אסטרטגי. המאמר האחרון שלי עבור @Forbes בוחן את הפרדוקס העמוק יותר של הגיאו-אסטרטגיה החדשה של אמריקה: כמה מבעלות בריתה המסוגלות ביותר — צרפת, גרמניה ובריטניה — מתגלות כמי שהכי פחות מסוגלות למלא את תפקידי הביטחון האזוריים שוושינגטון זקוקה להן יותר ויותר כדי שימלאו.
תורגם מהשפה אנגליתבהערכה נוספת מאוחר יותר באותו חודש הדגשתי כיצד היחלשותה של איראן ושלוחיה מסמנת את תחילתו של עידן חדש, שבו ישראל נאלצת להתמודד שוב עם שחקנים מדינתיים, ובמיוחד עם טורקיה.
תורגם מהשפה אנגלית