רדואן מורטאדה
@radwanmortada · לבנון, סוריה, טורקיה, עיראק, תימן
רדואן מורטאדה הוא עיתונאי חוקר לבנוני ויוצר סרטים דוקומנטריים.
דיבורים ריקים ופטורים ממכס מצד הנשיאות... ישראל אינה מסתפקת בכיבוש עמדות בדרום לבנון, אלא פועלת, יום אחר יום, להרחבת היקף שליטתה וליצירת עובדות חדשות בשטח, בעוד שתושבי הכפרים הסמוכים לקו הצהוב נותרים לבדם מול התקיפות, העקירה והרס רכושם. באזורים שמחוץ לקו הצהוב שולחים חיילי הצבא הישראלי כלי רכב הנשלטים מרחוק ורובוטים ממולכדים כדי לפוצץ אותם סמוך לבתי האזרחים, ויורים על הבתים ביום ובלילה, במקביל להפגזות ארטילריות חוזרות ונשנות. הם גם מציתים חורשות ועצים ומבעירים אש בכמה בתים, בניסיון ברור להפוך את השהייה לבלתי אפשרית ולדחוק בתושבים לפנות את בתיהם ולעזוב את כפריהם. לאחר שהתושבים עוזבים, מתחיל שלב נוסף: החיילים נכנסים לבתים ובוזזים את כל מה שניתן לשאת מתכולתם, ואז מפוצצים את הבתים בזה אחר זה. כך מתקדם תהליך העקירה, הביזה וההרס במקביל להתפשטות ישראלית מתמשכת בשטח ולהכתבת מציאות חדשה באזור הסמוך לקו הצהוב הכבוש, כפי שקורה בחאריס ובעייתא א-ג'בל. אתמול הציתו חיילים ישראלים גם חורשה רחבת ידיים של עצי אלון עתיקים בין העיירות בית יחון ובעייתא א-ג'בל, אף שצבא לבנון וכוחות יוניפי״ל בדקו אותה שוב ושוב בעבר, דבר השולל כל אמתלה ביטחונית לפגיעה בה. כל זאת מתרחש תוך הפרה ברורה של הסכם הפסקת האש, בעוד שצבא לבנון, נשיא הרפובליקה ג׳וזף עאון וראש הממשלה נוואף סלאם אינם נוקטים כל פעולה של ממש כדי לעצור את ההפרות האלה או להגן על התושבים, בתיהם ואדמותיהם. מנגד, חזבאללה ממשיך לעמוד בהפסקת האש, בעוד שתושבי הדרום מוצאים את עצמם מול שאלה שחוזרת על עצמה עם כל בית שנשרף, נבזז או מפוצץ: עד מתי יימשכו התקיפות האלה בלי שאיש ישאל לשלומם? ועד מתי יושארו לבדם מול התפשטות ישראלית המתרחשת לעיני כולם?
תורגם מהשפה ערביתצבא הביזה הישראלי
תורגם מהשפה ערביתמרק דאו, חבר הפרלמנט של התכתיבים האמריקאיים, שהציבור הכיר את קיומו בעקבות תוכנית שמימנה השגרירות האמריקאית, שכח את כל חובותיו המחוקקות ולא מצא קרב אחר להילחם בו מלבד להפעיל לחץ על שופט ולתקוף אותו — לא משום שהפר את החוק, אלא משום שחטאו היה שלא השתמש בו לרעה. השופט רג׳א חאמוש הוציא החלטה ברורה לפנות את כל העקורים מבניין עג׳רם בתוך שבוע, משום שהם השתלטו על רכוש פרטי. לאחר מכן, בעקבות בחינה הומניטרית, הוא העניק לדיירים חודש נוסף לפני הפינוי, בכפוף לנקיטת הליכים משפטיים נגדם. מה שחבר הכנסת של «הריבונות» מתעלם ממנו, או מתעלם ממנו בכוונה, הוא שלתביעה הכללית, גם במקרה של השתלטות על נכס פרטי, יש סמכות לדחות את ביצוע הפינוי בכל עת שהיא סבורה שהאינטרס הציבורי מחייב זאת. כלומר, השופט לא שלל את זכותו של הבעלים, לא הכשיר את השתלטות על הנכס ולא נמנע מאכיפת החוק, אלא השתמש בסמכות שהחוק מעניק לו להעריך את מועד הביצוע ולהביא בחשבון את האינטרס הציבורי. אבל חבר הכנסת של «הריבונות» לא היה מסוגל לשאת חודש של רחמים. הוא שכח שהאנשים האלה לא הגיעו לבניין לטיול, אלא מצאו בו מקלט לאחר שישראל הרסה את בתיהם, ריסקה את פרנסתם ועקרה אותם, תוך ציון שכפריהם עדיין כבושים. הוא שכח את התוקפנות הישראלית, את ההפרות היומיומיות, את הכיבוש ואת הפגיעות המתרחשות לנגד עיני האמריקאים ובברכתם. הוא שכח את הפלישות לרכוש הציבורי, הימי, הנהרי והיבשתי, ושכח את השחיתות בנדל״ן, בבנקים, בעסקאות ובמכרזים, ואת כל מה שחבר כנסת אמור לשאול עליו ולדרוש עליו דין וחשבון. הוא הניח לכל זה ומצא לבסוף את «הקרב הריבוני» שלו: שופט שהפעיל את סמכויותיו החוקיות וביקש חודש של רחמים עבור עקורים שישראל הרסה את בתיהם. כך הופכת הריבונות בעיני מרק דאו: שתיקה מול התוקפן, הפגנת כוח מול הקורבן והתקפה על שופט משום שהחוק שבידיו לא הפך לכלי נקמה.
תורגם מהשפה ערביתדאוד א־שריאן, שהיה במשך שנים אחד מעמודי התווך של מכונת התקשורת הסעודית, אינו מחמיץ שום הזדמנות לנצל אותה לביצוע משימתו. מה שהוא קטע מן הריאיון הזה אינו אלא ניסיון נוסף להשלים את הדמוניזציה של חיזבאללה בקרב חלק מן הלבנונים, עד כדי הפיכת הריגתנו בידי ישראל לדבר שאפשר להבין ולהצדיק. מה שאמרתי בריאיון ברור, וההקשר שלו ברור עוד יותר: לא הצדיקתי הרג של אף אזרח בסוריה, ומעולם לא אמרתי שדמם של הסורים מותר. דיברתי על נרטיב תעמולתי של מדינות המפרץ, שהציג את חיזבאללה כשטן ותיאר אותו כאילו הרג את «ילדי סוריה» ומיליון סורים, והציג את אנשיו, במשך שנים של מסעות מתוזמרים, כמפלצות, רוצחים וסוחרי סמים. עובדות לא בונים באמצעות ציוצים. מה שאמרתי הוא שההערכות הגבוהות ביותר של מספר קורבנות המלחמה הסורית כולה מדברות על מאות אלפי הרוגים מכל הצדדים, ולא על «מיליון שחיזבאללה הרג לבדו». סוריה הייתה זירת מלחמה שבה העולם מימן צדדים רבים, ובה ארגונים ופלגים קיצוניים חומשו וביצעו פשעים מתועדים של הרג, טבח ועינויים על בסיס זהות; חלקם אף שרפו אנשים חיים לעיני מצלמות העולם. גם פלגים חמושים וקיצוניים קיבלו תמיכה ומימון ממדינות באזור ובמפרץ, ובהן מדינתו של א־שריאן. הצבעה על העובדות האלה אינה הצדקה לשום פשע שבוצע, אלא דחייה של זיוף ההיסטוריה וצמצומה לנרטיב אחד. זה היה בדיוק ההקשר של דבריי: חיזבאללה נכנס למלחמה בסוריה ולחם בארגונים קיצוניים שנהגו להרוג, לטבוח ולהתעלל, ואני דוחה את הצגתה של התערבותו כאילו הייתה מסע להריגת אזרחים סורים חסרי נשק. אין פירוש הדבר להצדיק פשע או הפרה כלשהם. באשר לדבריו של א־שריאן היום על «הצדקת ההרג», האירוניה שבהם כבדה. לא שמענו ממנו את השפה המוסרית הנוקשה הזאת ביחס לרצח עמיתו ג׳מאל ח׳אשוקג׳י ולביתור גופתו בתוך הקונסוליה של ארצו, ולא ביחס לאלפים שראשיהם נערפים בכיכרות ולמשתמשי הרשתות החברתיות שממלאים את בתי הכלא במדינתו, ולא ביחס לאלפי האזרחים שנהרגו במלחמת תימן בידי שכירי חרב שמוביל צבא מדינתו. בררנות ביחס לקדושת הדם אינה יוצרת עמדה מוסרית. האירוניה היא גם שהשלטון הסורי הנוכחי, שאותו רוצים להציג כניגוד מוסרי לכל מה שנאמר לעיל, מתנהל בפרגמטיות מוחלטת מול רוסיה, שביצעה את ההתערבות הצבאית הבולטת ביותר לצד המשטר הקודם, ומשמר את היחסים עמה, את האינטרסים שלה ואת נוכחותה הצבאית. אפילו «הכובש», אבו מוחמד אל־ג׳ולאני, אחמד א־שרע, נסע למוסקבה ולחץ את ידו של נשיאה פוטין; לאחר מכן הודה לו ושיבח את תפקידה ההיסטורי של רוסיה ביציבות האזור, בעוד בסיסיה הצבאיים עדיין נמצאים בסוריה. כך פועלת הפוליטיקה כשמדובר באינטרסים, אך לפתע היא הופכת לשיעור במוסר כאשר המטרה היא לסגור חשבון עם חיזבאללה. אינני מצדיק הרג, לא בסוריה, לא בתימן ולא בשום מקום, ואני דוחה פשעים בלי קשר לזהותו של מבצעם. אבל אני דוחה גם את העובדה שדאוד א־שריאן מטיף לנו על קדושת הדם, בעוד שהקורבן מועלה על נס כאשר הדבר משרת את סדר היום הפוליטי שלו, ושותקים לגביו כאשר הרוצח הוא בעל ברית או מדינה שאליה הוא משתייך. באשר ל«מטה משה» שא־שריאן מחפש כדי לשנות את אמונותיהם של אחרים, אולי מוטב שיתחיל בזיכרון הסלקטיבי שלו, הרואה בדמים מסוימים פשעים ובאחרים פרטים בלבד.
תורגם מהשפה ערביתהדבר היפה ביותר ב״ולימה״ הראשונה הוא שהיא התבשלה בספונטניות מוחלטת, בלי הכנה מוקדמת, ובכל זאת יצרה את כל ההד וההפצה האלה. הרעיון התחיל בפשטות עם ביקורו של ד״ר חסן אחמדיאן בלבנון. רצינו לנצל את נוכחותו, ולכן התקשרנו לכמה חברים כדי להתכנס סביב שולחן לשיחה שלא תוכננה מראש; מרחב לדיון שדומה יותר לשיחות היומיום שלנו מאשר לתוכניות טלוויזיה. הכול הושלם בתוך כמה ימים. לא היה מנחה לשיחה, לא נושא לפרק ולא שאלות שהוכנו מראש. הכול היה ספונטני. רק השולחן היה מכוון, למרות כמה התנגדויות: רצינו שזו תהיה סעודה לכבוד האורח, שממנה נצא לסיפורים על אוכל, תרבות וחברה, ועל מה שמאחד ומבדיל בין המטבחים הלבנוני והאיראני, לפני שהשיחה תצעד במסלול משלה. רבים אהבו את הניסוי, ורבים ביקרו אותו, וזה טבעי; לרצות את כולם הוא יעד בלתי אפשרי. אבל מה ששימח אותנו הוא שהוא עורר את כל הדיון והמחלוקת האלה, עוד לפני ששודר. גם הדיון לא היה נקי מהשערות על זהותה ומימונה של ״ולימה״; נאמר שהיא ממומנת על ידי קטר, ואחר כינה אותה ״ולימת חזבאללה״. האמת פשוטה בהרבה: הפרק מומן מכיסנו הפרטי, עד כדי כך שאפילו שכחנו לקדם את המקום שאירח אותנו, בית הקפה ״עלאול״ בחמרא, של חברנו היקר כרים האשם, שאנו מאחלים לו הצלחה רבה. אשר לסעודות הבאות, האפשרות לתרום להפקתן פתוחה לכל מי שמעוניין, בתנאי שהתרומה תישאר בהפקה ולא תעסוק בדעה או בעמדה. מי שמעוניין לתמוך בהפקות ״אל-מחטה״ יכול לתרום דרך Patreon. קראנו את רוב התגובות, החיוביות והביקורתיות, וניקח רבות מהן איתנו לסעודה הבאה. ״ולימה״ אינה פורמט קבוע שאנו רוצים להעתיק ולשחזר, אלא מרחב שמתגבש בכל פעם בהתאם לאורחיו, לשיח שלו ולשולחנו. הסעודה הבאה תתבשל על אש אחרת.
תורגם מהשפה ערבית