סטיבן פולארד

@stephenpollard · תקשורת יהודית וישראלית — ארה״ב/בריטניה

סטיבן פולארד הוא העורך הכללי של The Jewish Chronicle לאחר שנים רבות כעורך.

8 בספט׳ 2026, 20:45 UTC
ניתוח מבריק של מדיניות מפלגת הלייבור כלפי ישראל מאת הלורד מנדלסון, חבר לייבור בבית הלורדיםתורגם מהשפה אנגלית
8 בספט׳ 2026, 09:51 UTC
Here's my latest Substack, 'Labour’s Israel sanctions are about the next election and have nothing to do with a Palestinian state' It’s been said that today’s announcement by Ed Miliband of sanctions on Israel marks the start of the Holborn and St Pancras by-election campaign. With Zack Polanski certain to. be doing his usual Gaza schtick until polling day, that’s a pretty accurate observation. But it misses the bigger point. Everything this government does with regard to Israel (the same applies to the past two years of Labour) needs to be viewed through the prism of two statistics. There are 37 constituencies where there is a Muslim population of over 20 per cent, and in another 73 seats the Muslim population is between 10 and 20 per cent. This, and only this, is what drives Labour over Israel and Gaza. Ignore Miliband and Burnham’s sophistry about Labour acting to preserve the possibility of the two-state solution. The supposed prompt for sanctions - Israel’s long-planned construction of homes in the E1 area of the West Bank – in no way alters such a prospect. It was the October 7 2023 massacre which did that. As for E1 – every peace plan from Oslo to Camp David and beyond has envisaged a final agreement in which this area would remain under Israeli sovereignty, even if the Palestinians rejected those peace plans. There is no possibility of any two-state solution without E1 being Israeli land. Burnham and Miliband have only one concern: the next election and avoiding the bleed away of Muslim votes from Labour. Burnham is reported to have told President Trump yesterday that the sanctions are mainly symbolic. Of course they are. That’s the entire point – they are about showing Muslim voters that Labour is up for giving Israel a kicking. The problem is that it will also be British Jews who get a kicking, as the government’s independent adviser on terror legislation, Jonathan Hall KC, warned last night on Newsnight. Note that no sanctions have ever been or will ever be imposed on Northern Cyprus or Western Sahara - or anywhere else where sovereignty is in dispute and settlements have been built. There are no Jews involved anywhere else, so there are no sectarian Muslims to appease with a bit of performative Jew-bashing. But once policy towards Israel becomes symbolic and Israel is thus itself treated as a symbol rather than a country, Jews also become symbols rather than people. We know what happens next to Jews, because it has been happening already. We are being attacked and, yes, killed – here in Britain. But even on their own terms the sanctions are a ludicrous throw back to a vanished time when Britain actually mattered to Israel. That ended when Starmer decided to treat Israel as an enemy rather than an ally, and – among much else – rewarded Hamas for the October 7 massacre by recognising a Palestinian state, handing it the ability to say its terror worked. So little does Israel need Britain as an ally that it has not even had an ambassador here for over a year. We need Israel far more than vice versa; we sell next to no arms to Israel but Israel is our third largest defence equipment supplier (behind US and Germany). 1.7 million people work for UK firms exporting goods to Israel. One in eight of the drugs dispensed by the NHS come from Israeli companies. Israel ranks eighth per capita among countries investing in the UK. And all that’s without even considering how much we need Israel’s intelligence expertise. Last month Yossi Cohen, the former Mossad chief, revealed that an MI5 director-general had told him, “You have disrupted a huge quantity of terror activity inside the UK.” The Israelis had, Cohen said, “saved many, many lives on British soil”. British soldiers would have been killed in Iraq and Afghanistan without Israeli defence equipment. The sanctions may be intended symbolic – it’s impossible even to properly categorise which Israeli exports come from the West Bank – but do not think Israel will not respond. We are especially vulnerable over defence and security, with the possibility of export licenses for defence, security or dual use technology being revoked, along with our participation in the F-35 aircraft programme and a severe down grading of intelligence sharing. All this so that Labour can try to stop the haemorrhaging of Muslim votes. (If you like what I write, do please subscribe to my Substack, It’s been said that today’s announcement by Ed Miliband of sanctions on Israel marks the start of the Holborn and St Pancras by-election campaign. With Zack Polanski certain to. be doing his usual Gaza schtick until polling day, that’s a pretty accurate observation. But it misses the bigger point. Everything this government does with regard to Israel (the same applies to the past two years of Labour) needs to be viewed through the prism of two statistics. There are 37 constituencies where there is a Muslim population of over 20 per cent, and in another 73 seats the Muslim population is between 10 and 20 per cent. This, and only this, is what drives Labour over Israel and Gaza. Ignore Miliband and Burnham’s sophistry about Labour acting to preserve the possibility of the two-state solution. The supposed prompt for sanctions - Israel’s long-planned construction of homes in the E1 area of the West Bank – in no way alters such a prospect. It was the October 7 2023 massacre which did that. As for E1 – every peace plan from Oslo to Camp David and beyond has envisaged a final agreement in which this area would remain under Israeli sovereignty, even if the Palestinians rejected those peace plans. There is no possibility of any two-state solution without E1 being Israeli land. Burnham and Miliband have only one concern: the next election and avoiding the bleed away of Muslim votes from Labour. Burnham is reported to have told President Trump yesterday that the sanctions are mainly symbolic. Of course they are. That’s the entire point – they are about showing Muslim voters that Labour is up for giving Israel a kicking. The problem is that it will also be British Jews who get a kicking, as the government’s independent adviser on terror legislation, Jonathan Hall KC, warned last night on Newsnight. Note that there no sanctions have ever been or will ever be imposed on Northern Cyprus or Western Sahara - or anywhere else where sovereignty is in dispute and settlements have been built. There are no Jews involved anywhere else, so there are no sectarian Muslims to appease with a bit of performative Jew-bashing. But once policy towards Israel becomes symbolic and Israel is thus itself treated as a symbol rather than a country, Jews also become symbols rather than people. We know what happens next to Jews, because it has been happening already. We are being attacked and, yes, killed – here in Britain. But even on their own terms the sanctions are a ludicrous throw back to a vanished time when Britain actually mattered to Israel. That ended when Starmer decided to treat Israel as an enemy rather than an ally, and – among much else – rewarded Hamas for the October 7 massacre by recognising a Palestinian state, handing it the ability to say its terror worked. So little does Israel need Britain as an ally that it has not even had an ambassador here for over a year. We need Israel far more than vice versa; we sell next to no arms to Israel but Israel is our third largest defence equipment supplier (behind US and Germany). 1.7 million people work for UK firms exporting goods to Israel. One in eight of the drugs dispensed by the NHS come from Israeli companies. Israel ranks eighth per capita among countries investing in the UK. And all that’s without even considering how much we need Israel’s intelligence expertise. Last month Yossi Cohen, the former Mossad chief, revealed that an MI5 director-general had told him, “You have disrupted a huge quantity of terror activity inside the UK.” The Israelis had, Cohen said, “saved many, many lives on British soil”. British soldiers would have been killed in Iraq and Afghanistan without Israeli defence equipment. The sanctions may be intended symbolic – it’s impossible even to properly categorise which Israeli exports come from the West Bank – but do not think Israel will not respond. We are especially vulnerable over defence and security, with the possibility of export licenses for defence, security or dual use technology being revoked, along with our participation in the F-35 aircraft programme and a severe down grading of intelligence sharing. All this so that Labour can try to stop the haemorrhaging of Muslim votes. (If you like what I write, do please subscribe to my Substack, ) תורגם מהשפה אנגלית
7 בספט׳ 2026, 15:06 UTC
זהו הטור האחרון שלי ב־@JewishChron: «כיצד פלסטיניזם יכול להכשיר סטריאוטיפים גזעניים – גם כאשר הם אינם מופנים כלפי יהודים». שתי נשים יהודיות בשנות השמונים לחייהן. שתיהן מגדירות את עצמן כסוציאליסטיות. שתיהן שחקניות. שתיהן שמות מוכרים בכל בית. האחת משתמשת ללא בושה בסטריאוטיפים גזעניים, משווה יהודים לנאצים ודורשת לדעת ממגיש טלוויזיה שחור מדוע עורו אינו כהה יותר. האחרת מדברת על זוועת הטבח ב־7 באוקטובר 2023 ומדגישה את הצורך בכך שישראל ויהודים יוכלו לחיות בביטחון. את האחת מוקיעים: שחקנים עמיתים מחרימים הפקות שבהן היא משתתפת, ומפגינים הופכים את חייה למסוכנים כל כך עד שהיא זקוקה להגנה אבטחתית. את האחרת מקבלים בחום כאורחת קבועה בתוכניות אירוח ומשבחים כאקסצנטרית בריטית חביבה. איני צריך לומר לכם שהאישה המשתמשת בגלוי בסטריאוטיפים גזעניים – מרים מרגוליס – היא זו שמקבלים בחום, ואילו האחרת – דאם מורין ליפמן – היא זו שמוקיעים. זוהי בריטניה בשנת 2026. במשך שנים נחשבה מורין ליפמן לאוצר לאומי. רבים – למעשה, הייתי אומר שרוב האנשים – עדיין רואים בה כך. אבל בעיני מי שנדבקו בפלסטיניזם, היא מייצגת את התגלמות הרוע. כרזה שקראה להחרים אותה ציירה לה קרני שטן וקלשון, שהם כמובן אותן קרניים שאנטישמים הצמידו ליהודים במשך אלפי שנים. פשעה אינו אפילו התעוזה להגן על זכותם של יהודים לחיות בבטחה בישראל ובתפוצות; הוא רק היותה יהודייה שאינה מתנצלת על היותה יהודייה – וזה מרשיע אותה. מרגוליס, לעומת זאת, מחזיקה בהיסטוריה ארוכה של השמעת סטריאוטיפים גזעניים. אך באידיאולוגיה המעוותת של הפלסטיניזם, ההתפרצויות שלה הן מעלה – משום שהן מופנות כלפי יהודים. היא מתנצלת עמוקות על יהדותה שלה. באפריל 2024, למשל, אמרה על התנהגותה של ישראל בעזה: «בעיניי, זה נראה כאילו היטלר ניצח». לאחר מכן חזרה על הסטריאוטיפ בריאיון ל־The Big Issue בשנה שעברה: «הדבר הנורא שאני מתמודדת איתו הוא שהיטלר ניצח. הוא שינה אותנו, הפך אותנו לדומים לו». היא הוסיפה: «נולדתי ב־1941, בשיא השואה, ואיני יכולה לשאת את המחשבה שהעם שלי עושה בדיוק את אותו הדבר לאומה אחרת». כמה חודשים לאחר מכן אמרה לקירסטי וורק בשידור חי ברדיו 4 שהדמות הראשונה של צ׳רלס דיקנס ששבתה את לבה הייתה פייגין. היא אמרה: «יהודי ושפל... אז לא הכרתי יהודים כאלה, לצערי עכשיו אני מכירה». אפשר לחשוב שהפרשה האחרונה שלה תציב אתגר בפני מי שמאמינים שמעמדה כיהודייה אנטי־יהודית הופך אותה לאייקון, משום שהפעם היעד שלה היה גבר שחור. בתוכנית This Morning של ITV היא שאלה את המגיש השותף, אנדי פיטרס, על מוצאו. מרגוליס שאלה אותו: «מה אתה?» הוא השיב בתמיהה: «מה אני?», ומרגוליס ענתה: «אתה מעורב. יש לך אבא שחור ואמא לבנה?» פיטרס השיב: «לא, לא, לא. שני הוריי שחורים... האם אני בגוון בהיר מהרגיל?» תשובתה של מרגוליס הייתה מדהימה אפילו ביחס אליה: «אני חושבת שאתה היי־יאלה». הביטוי הזה, יחד עם «פיקניני», שימש בארצות הברית של ההפרדה הגזעית לתיאור אנשים שחורים בעלי עור בהיר יותר. יחד עם מילת ה־N, הוא נעלם מזמן מכל מקום מלבד מחוגי בעלי העליונות הלבנה – ומרים מרגוליס. תגובתם של עמיתיה האנטי־יהודים של מרגוליס הייתה חושפנית. לא הייתה תגובה. אפשר לחשוב שמעניין יהיה לראות כיצד מי שדורשים לבטל את דאם מורין מתייחסים למרגוליס. הדבר אמור להציב אותם בפני דילמה, משום שאף שלא הוצגה מעולם ראיה לכך שדאם מורין אמרה מילה גזענית, דבריה של מרגוליס הפעם לא הופנו רק כלפי יהודים – שכלפיהם הגזענות אינה רק מקובלת אלא הכרחית – אלא כלפי גבר שחור, שכלפיו הגזענות supposedly אינה מקובלת. אך בעיני מי שהפלסטיניזם ערפל את דעתם, יש רק מטרה אחת וכל השאר מחוויר. שום דבר אחר אינו חשוב. לכן, אף שמרגוליס השתמשה בכינוי גזעני מגעיל כדי לתאר גבר שחור בטלוויזיה בשידור חי, מעמדה כיהודייה אנטי־יהודית פוטר אותה מכל השאר. למען האמת, לליפמן ולמרגוליס אין דבר במשותף. אך האופן שבו ההמון מתייחס אליהן מספק תזכורת מועילה למציאותו של הפלסטיניזם כאידיאולוגיה – ולצביעות ולסטנדרטים הכפולים העומדים ביסודו. תורגם מהשפה אנגלית
7 בספט׳ 2026, 09:37 UTC
מרגש להיות בתחרות הניצוח סבטלנוב אתמול ולראות מנצחים ישראלים מסיימים במקומות הראשון והשניתורגם מהשפה אנגלית
4 בספט׳ 2026, 14:47 UTC
הנה הטור שלי ב־@Telegraph: «מרים מרגוליס אינה אוצר לאומי, אלא חרפה לא־רציונלית» אנחנו אוהבים את האוצרות הלאומיים שלנו. יש את סר מייקל פיילין, כמובן. את דאם ג׳ודי דנץ׳, כמובן. ואת דאם ג׳ואנה לאמלי, בלי ספק. אבל יש קבוצה נדירה עוד יותר – אנשים שבעיני חלק מהציבור נחשבים לאוצר לאומי, ובעיני אחרים פשוט בלתי נסבלים. למעשה, הקבוצה נדירה כל כך שאני יכול לחשוב על חברה אחת בלבד בה: מרים מגוליס. השחקנית, שאולי ידועה בעיקר בזכות תפקידה בסרטי הארי פוטר, היא אורחת קבועה בטלוויזיה – אורחת שאפשר לסמוך עליה שתספר סיפור טוב על אנשים מפורסמים אחרים שעבדה איתם. אבל לסיפורים האלה יש גם צד שני: מרגוליס היא דוחה, והיא מבהירה זאת בכל פעם שהיא מדברת. ההדגמה האחרונה שלה התרחשה אתמול בתוכנית This Morning של ITV, כשפתחה לשאול את המגיש השותף השחור, אנדי פיטרס, על מוצאו. היא שאלה: «מה אתה?» פיטרס, שהיה נבוך, השיב: «מה אני?», ומרגוליס אמרה: «אתה תערובת. יש לך אבא שחור ואמא לבנה?» פיטרס, שנראה המום, השיב: «לא, לא, לא. שני ההורים שלי שחורים». תשובתו הותירה את מרגוליס מעט חסרת מילים. הוא הוסיף: «האם אני בגוון בהיר מהרגיל?» ואז הגיע המדרון של מרגוליס אל הביבים, בכוונה או שלא. «אני חושבת שאתה high-yalla». פיטרס המבולבל ביקש ממנה להסביר. «כך קוראים לזה באמריקה כשמישהו אינו שחור לגמרי». «אפילו לא ידעתי שיש גוונים», השיב פיטרס. «יש גוונים», היא המשיכה. כשפיטר הצמיד אחר כך את אצבעותיו לאוזנו והזהיר את מרגוליס שהמפיקים שלו «מתחילים להיות עצבניים», היא התעקשה: «אל תהיו עצבניים. אנחנו מקבלים את כולם». הביטוי «high-yalla» (או «high yellow»), יחד עם «pickaninny», היה נפוץ בארצות הברית במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 לתיאור אנשים שחורים בעלי עור בהיר יותר. כמו המילה שמתחילה ב־N, הוא נעלם בצדק מהחברה המנומסת לפני עשרות שנים. כיום משתמשים בו רק אנשים שרוצים לפגוע, וכן בורים וטיפשים. בהתחשב בכך שלמדה בקיימברידג׳, קשה לי להאמין שמרגוליס היא אחת משתי האפשרויות האחרונות. הייתם חושבים שכבר מזמן עברנו את המראה של גבר שחור שנשאל בטלוויזיה בשידור חי על מידת השחורות שלו. אבל כשמזמינים את מרגוליס, אף פעם אי אפשר לדעת מה היא תגיד. יש לה היסטוריה ארוכה של התנהגות מגעילה. בשנת 2020, למשל, לאחר שבוריס ג׳ונסון נאבק על חייו בבית החולים בגלל קוביד, היא אמרה בתוכנית The Last Leg של ערוץ 4 שהיא «רצתה שהוא ימות». ואז, בשנת 2022, היא הופיעה בתוכנית Today של BBC Radio 4 מיד אחרי ג׳רמי האנט, שזה עתה מונה לשר האוצר. לאחר שפגשה אותו מחוץ לאולפן, היא אמרה למאזינים: «כשראיתי אותו שם, פשוט אמרתי: “איזו עבודה קשה, בהצלחה.” ומה שבאמת רציתי לומר היה “F--- אותך, ממזר”, אבל אי אפשר לומר את זה». אילו מרגוליס הייתה גבר סטרייט, לבן וממעמד הביניים, היא הייתה «מבוטלת» כבר לפני שנים. אבל יש לה שני כרטיסי זהב שמשמעותם שלא משנה מה תגיד או תעשה, תמיד ייתנו לה במה. ראשית, היא שמאלנית. העלבונות והעקיצות שלה מופנים תמיד כלפי מטרות ימניות. המרכיב הזה בזהותה הוא כרטיס יציאה מהכלא, שגורם לכך שבעוד אחרים היו מוקעים על אמירות כאלה, מתייחסים אליה כאל סוג של ליצן מורשה. אבל יותר מכך, יש לה את קלף המנצח: היא יהודייה שנדמה כי היא בזויה לא רק לישראל אלא גם ליהודים אחרים – ואפשר לסמוך עליה שתבהיר זאת בכל הזדמנות. באפריל 2024, למשל, היא אמרה על התנהלותה של ישראל במאבקה בחמאס בעזה: «בעיניי, זה נראה כאילו היטלר ניצח». לאחר מכן אמרה דבר דומה בריאיון ל־The Big Issue בשנה שעברה. «הדבר הנורא שאני מתמודדת איתו הוא שהיטלר ניצח. הוא שינה אותנו, גרם לנו להיות כמוהו», אמרה. מרגוליס הוסיפה: «נולדתי בשנת 41׳ בשיא השואה, ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שהעם שלי עושה בדיוק את אותו הדבר לאומה אחרת». פשוט מגעיל להשוות את שפיכות הדמים בעזה לרצח ההמוני השיטתי של השואה הנאצית. כמה חודשים לאחר הדברים האלה אמרה מרגוליס לקירסטי וורק, בשידור חי ברדיו 4, שהדמות הראשונה של צ׳רלס דיקנס ששבתה אותה הייתה פייגין. היא אמרה: «יהודי ונבזה... אז לא ידעתי שיהודים כאלה, לצערי עכשיו אני יודעת». מרגוליס הופכת את היותה דוחה לאמנות מיצג, והעורכים והמפיקים שמתרגשים מהשמאלנות המתועבת והלא־מסוננת שלה זורמים איתה. מאחר שהקטע שלה לא מצחיק באופן נואש, ובכל זאת היא עדיין מקבלת עבודה, הצחוק האחרון הוא באמת שלה. תורגם מהשפה אנגלית
2 בספט׳ 2026, 11:28 UTC
זה הטור שלי ב־@JewishChron, «הניסיון המביש להחרים את דאם מורין ליפמן ואת האמנים היהודים האחרים שמסרבים להתנער מישראל» לפני שנים רבות ישבתי ליד מישהו בעבודה שמצאתי דוחה כמעט מכל בחינה. הוא היה שמאלני קיצוני, וככותב טורים עמית הוא נהג לשתף את הקוראים בדעות שראיתי כמסוכנות ומתועבות. חשתי כלפיו מידה של גועל. אבל זו לא כל התמונה. ברור ששנינו ידענו שיש לנו דעות שונות מאוד – גם אני הועסקתי כדי לחלוק את מחשבותיי עם הקוראים. אבל היה בינינו מעין הסכם שבשתיקה, ואף אחד מאיתנו לא יצא נגד האחר במה שאפשר לכנות החיים האמיתיים. תחמנו את התיעוב ההדדי שלנו לכתיבה, וגם שם מעולם לא תקפנו זה את זה באופן אישי. כל אחד מאיתנו שיחק בכדור, לא באדם. הסתדרנו. העובדה שרחשנו זה לזה הערכה כה נמוכה הוחרפה כמובן בשל עבודותינו. בילינו כל יום בכתיבה על פוליטיקה, מדיניות והחדשות. לא היה מקום מסתור לאף אחד מאיתנו. אבל גרסה של הדינמיקה הזאת מתרחשת כל הזמן במשרדים בכל רחבי המדינה – אנשים שמתעבים, מכל סיבה שהיא, את אחד מעמיתיהם, אך שומרים את התיעוב הזה לעצמם וממשיכים בעבודתם. כך החברה פועלת. דמיינו שבמקום זאת עמיתים לעבודה לא רק היו פתוחים תמיד בנוגע לדעותיהם האישיות זה על זה, אלא גם היו מסכימים לעבוד רק לצד אנשים שמחזיקים בדעות דומות. חיי המשרד פשוט לא היו יכולים להתנהל. וכאן אנו מגיעים לג'רארד מקארתי, שחקן שהיה אמור להופיע בהפקה בתיאטרון סוהו בלונדון לצד דאם מורין ליפמן. בשבוע שעבר מקארתי פרש. כפי שהוא ניסח זאת: «בגלל דעות שהיא הביעה בפומבי ובאופן חוזר ונשנה בנוגע לישראל ולפלסטין, לא הרגשתי בנוח באופן אישי לקדם את השתתפותה. לא ביקשתי לשקול מחדש את הליהוק שלה ולא ציפיתי שמישהו אחר יחזיק בעמדתי. פשוט בחרתי שלא להשתמש בפלטפורמה שלי כדי לקדם מישהי שדעותיה הפוליטיות מנוגדות לשלי». בואו נסיר את הרעש ונבהיר מה באמת קורה כאן. מקארתי פרש מהמחזה בגלל נוכחותה של שחקנית איקונית שהביעה דעות המשותפות לרוב המכריע של היהודים. מקארתי מייצג מגמה הולכת וגוברת באמנויות, שעליה דיווח ה־JC בהרחבה, המבקשת להחריג מהחיים הציבוריים כל אמן יהודי שמסרב להתנער מישראל. יותר מזה, אנשים כמו מקארתי מבקשים לכפות מעין עיקרי אמונה שהיהודים חייבים לאמץ כדי שתותר נוכחותם המתמשכת. אילו דאם מורין הייתה משתחווה בפני «קהילת הטובים» שהכריזה על עצמה ככזאת, כאילו הייתה באיזשהו מפגש מאבק של המהפכה התרבותית, ואז הייתה מתכחשת לתמיכתה הקודמת בישראל ומבטאת נוסח המגנה את ישראל, היא הייתה הופכת מיד ליהודייה שימושית. עבור השונאים, ה־«AsaJew» הוא היקר ביותר מכל כלי התעמולה. יהדותם אינה, כמובן, מקור לנידוי, אלא מספקת מקל להכות בו את אותם יהודים שמסרבים להיענות לדרישות השונאים. לא, כמובן, שדאם מורין אי פעם תעשה משהו מכל זה. במקום זאת, היא סובלת מהתעללות אנטישמית חוזרת ונזקקת להגנה על ביטחונה הפיזי – זו המציאות של חיי היהודים הנמצאים בעין הציבור. והעובדה שהיא מעזה לתמוך בזכותה של המדינה היהודית להתקיים, שלא לדבר על להגן על עצמה מפני טרור, מספיקה בהחלט לאנשים כמו מקארתי כדי להחרים אותה. זה המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. תורגם מהשפה אנגלית
1 בספט׳ 2026, 14:52 UTC
הנה המאמר האחרון שלי בסאבסטאק, «ברנהאם מדבר בשתי לשונות על אנטישמיות» עברתי לא מעט בחיים, אבל אינני חושב שאי־פעם נתקלתי בהמחשה קלאסית כל כך לכך שמעשים מדברים חזק יותר ממילים כמו הפוסט שפרסם היום אנדי ברנהאם ברשתות החברתיות. אצטט אותו במלואו: «אנו שולחים את אהבתנו ותמיכתנו לקהילה היהודית במנצ'סטר ומחוצה לה, שהתכנסה אמש כדי לזכור את מלווין קרביץ ואת אדריאן דאולבי, שנהרגו בשנה שעברה בעת שהגנו על בית הכנסת שלהם. מחשבותיי נתונות למשפחותיהם ולכל מי שנפגע מהמתקפה. «אני יודע שעבור יהודים רבים, הצער והפחד מאותו יום לא שככו, ואני יודע שעלינו לעשות יותר כדי להגן על קהילות ברחבי המדינה. «אני רוצה שהיהודים ידעו שביטחונם הוא בעדיפות עבורי, ואני נחוש למגר את האנטישמיות אחת ולתמיד.» זה נשמע טוב, לא? איך אפשר להתנגד למילים יפות וחמות כל כך? בואו נתעלם מהרעיון השחוק שברנהאם יוכל «למגר את האנטישמיות אחת ולתמיד». שנאת יהודים קיימת כבר אלפי שנים, והיא לא עומדת להיעלם רק מפני שאנדי ברנהאם אומר שהוא נחוש לשים לה קץ. אינני מצליח להחליט אם מאחורי אמירה כזאת עומדים יהירות, נרקיסיזם או פשוט טיפשות. כנראה קצת מכל השלושה. במחשבה שנייה, בואו לא נתעלם ממנה, משום שהיא ממחישה את הצביעות הכללית שבדבריו. ההבטחה של ברנהאם שהוא נחוש לשים קץ לאנטישמיות היא חסרת משמעות בעליל. הוא יודע, כפי שכל מי שקורא את הפוסט שלו יידע, שהוא לא יעשה זאת – הוא לא יכול, אפילו אילו הקדיש לכך כל רגע מערותו – לשים קץ לאנטישמיות. אבל זה לא מנע ממנו לכתוב זאת. משום שהפוסט כולו חסר משמעות. הוא מדבר על אהבה ותמיכה בקהילה היהודית, על עשייה נוספת כדי להגן עליה ועל מיגור שנאת היהודים. אבל גם אם אלה מילים חמות, זה כל מה שהן. מילים. כשמדובר במעשים, ברנהאם מראה את ההפך הגמור – כשמדובר בסדרי העדיפויות שלו, לא היה אכפת לו פחות מהקהילה היהודית או מהשקפותיהם של יהודי בריטניה בנוגע לביטחוננו. ברמה הבסיסית ביותר, הריאיון המורחב הראשון שהוא העניק היה עם גארי לינקר, אדם שהוכיח שוב ושוב מדוע יהודים רבים – הייתי אומר רובם – רואים בו אחד האנטישמים הגרועים ביותר במדינה. כל מי שבאמת מוטרד מאנטישמיות היה מתרחק מלינקר, לא מתגמל אותו בריאיון. אבל הצביעות עמוקה הרבה יותר מזה, כמובן. תחת קודמו, קיר סטארמר, מפלגת הלייבור בילתה את השנתיים האחרונות בתגמול חמאס על הטבח שלו ב־7 באוקטובר 2023 באמצעים כגון הכרה בפלסטין, ובכך נתנה לטרוריסטים את הראיות לטעון שדרכם הייתה הדרך היחידה להשיג מהלך כזה. ברנהאם, לעומת זאת, האיץ את המהלך הזה מאוד והוא עומד להכריז על סנקציות נגד ישראל. אלה מוצגות כסנקציות על הסחר בגדה המערבית, אך מאחר שברוב המקרים אי־אפשר להפריד ביניהן פיזית ולוגיסטית לבין הסחר הישראלי בכלל, ברור מה באמת מתרחש. גרוע מכך, הסנקציות אינן באמת עוסקות בישראל או בפלסטין כשלעצמן. הן עוסקות בבעיות הפנים של הלייבור – בפחד שלה מהקול המוסלמי העדתי, שהבטיח לה ארבעה מושבים ב־2024 ומאיים לזכות ברבים נוספים בבחירות הבאות. ברנהאם (או ליתר דיוק הצוות שלו) אולי חיבר כמה מילים חמות על אנטישמיות, אבל מעשיו מראים שסדר העדיפויות האמיתי שלו הוא לעשות כל שביכולתו כדי להשיב את התמיכה המוסלמית העדתית – ומשמעות הדבר היא להתייחס לישראל לא כאל בעלת ברית אלא כאל אויבת. ואם הדבר מסכן עוד יותר את ביטחונם של יהודי בריטניה – וכך אכן קורה – שיהיה. יש אמרה איומה על פוליטיקאים, שהיא תוצר של הרעיון שהם חבורה של שרלטנים בלתי אמינים: איך אפשר לדעת שפוליטיקאי משקר? השפתיים שלו זזות. אני שונא את הגישה הצינית הזאת, משום שהשירות הציבורי אינו רק חשוב, אלא גם מכובד. אבל הציניות של אנדי ברנהאם מקשה יותר ויותר לטעון כך.» תורגם מהשפה אנגלית
1 בספט׳ 2026, 07:14 UTC
זה הטור שלי ב־@TheSun: «הלייבור כל כך אובססיבי לתקוף את ישראל, שהוא אינו מבין שאיסור סחר יעלה לפלסטינים במקומות עבודה». דמיינו שלבריטניה היה בעל ברית שמומחיותו המודיעינית חיונית כל כך לביטחוננו, עד שראש MI5 אמר שבעל הברית «סיכל כמות עצומה של פעילות טרור בתוך בריטניה» ו«הציל חיים רבים, רבים על אדמת בריטניה». דמיינו שהציוד הצבאי של אותו בעל ברית הציל את חייהם של חיילים בריטים בעיראק ובאפגניסטן. עכשיו דמיינו שבעל הברית היה גם שוק עצום למסחר הבריטי, שקונה מדי שנה מוצרים בריטיים בשווי 3.2 מיליארד ליש״ט ובכך תומך במספר עצום של משרות בריטיות. אין צורך לדמיין את בעל הברית הזה. זו ישראל. יותר מ־1.7 מיליון מאיתנו עובדים בחברות המייצאות לישראל. אחת מכל שמונה תרופות שמחלק ה־NHS מגיעה מחברות ישראליות. ישראל מדורגת במקום השמיני לנפש בין המדינות המשקיעות בבריטניה. כמעט כל מי שמשתמש בטלפון נייד משתמש בטכנולוגיה ישראלית. במשך שנים קיים בתוך הלייבור לובי שרואה בישראל לא בעלת ברית שיש להוקיר, אלא אויב שיש לתקוף. ממשלת הלייבור הקדישה לכך בדיוק את השנתיים האחרונות. כעת ראש הממשלה אנדי ברנהם עומד ללכת צעד נוסף, באמצעות איסור על יבוא כל סחורה שיוצרה בגדה המערבית — האזור השנוי במחלוקת שהפלסטינים טוענים שהוא שלהם, אך ישראל בונה בו התנחלויות במשך שנים רבות. הסיבה הרשמית לסנקציות היא שישראל מתכננת לבנות בתים באזור בגדה המערבית המכונה E1. הלייבור טוען שהדבר יהרוס כל תקווה להסדר של שתי מדינות. ובכל זאת, בכל תוכנית שלום לאזור, מאוסלו ועד קמפ דייוויד ומעבר להם, E1 סומנה כשטח שיישאר תחת ריבונות ישראלית. אין תוכנית שלום מתקבלת על הדעת שבה היא תהיה חלק ממדינה פלסטינית. האמת היא שזה רק תירוץ. עבור מספר עצום של חברי פרלמנט מהלייבור, התקפת ישראל הפכה לליבה של השקפת עולמם. הם שקועים כל כך ב«פלסטיניזם» — האידיאולוגיה והלך הרוח שמעמידים את המערכה להקמת מדינה פלסטינית מעל לכל דבר אחר — עד שהם לא ינוחו עד שישראל תובא heel. ברנהם עושה כעת את שליחותם. אחד הדברים הראשונים שעשה עם שובו לפרלמנט היה להתנצל על «התגובה הראשונית של הלייבור ליחס לעזה». הוא אמר: «טעינו, ואני מצטער על כך». אבל פועל כאן גם גורם נוסף. הופעתו של קול מוסלמי עדתי שינתה את הפוליטיקה בשמאל. בבחירות הכלליות האחרונות, מועמדי עזה העצמאיים כביכול זכו בארבעה מושבים והגיעו קרוב מאוד במקומות אחרים. שיעור המוסלמים עולה על 20 אחוזים ב־37 מחוזות בחירה, ויש עוד 73 מושבים שבהם שיעור המוסלמים נע בין עשרה לעשרים אחוזים. חברי הפרלמנט מהלייבור מבועתים מכך שיודחו בבחירות הבאות. יש לראות את כל מה שהלייבור עושה בנוגע לישראל בהקשר הזה. הכול נועד להראות לקול המוסלמי העדתי שהלייבור הוא המפלגה שלו. לסנקציות אין כל קשר לסיוע לפלסטינים, משום שהם ייפגעו יותר מכול. כ־30,000 פלסטינים עובדים בכלכלת ההתנחלויות ומרוויחים פי כמה ממה שמעסיקים פלסטינים משלמים במקומות אחרים. איסור על סחורות יקצץ את הכנסתם בלי לשנות כלל את המדיניות הישראלית. באשר להשפעה כאן, אי־אפשר פיזית להפריד את כל הסחורות שיוצרו בגדה המערבית מסחורות אחרות. אין מערכת סימון כוללת כאשר הן מיוצאות מישראל. לכן מדובר למעשה באיסור על יבוא כל הסחורות הישראליות. אם ברנהם חושב שהישראלים פשוט יישבו בחיבוק ידיים ויסכימו ליחס כזה, הוא כנראה חסר הבנה אפילו יותר מכפי שהוא כבר נראה. כפי שהסברתי, אנחנו זקוקים למומחיות הטכנולוגית, הצבאית והמודיעינית של ישראל הרבה יותר מכפי שהיא זקוקה לנו. כשהישראלים יגיבו, אנחנו נהיה אלה שיסבלו. הביטו באירלנד. ב־2024 הורה מייקל מרטין, אז שר ההגנה וכיום ראש ממשלת אירלנד, להסיר מערכת ניווט מתוצרת ישראל מהמטוס הרשמי החדש של אירלנד, משום שהדבר היה מצריך עסקה עם אלביט מערכות, חברת ביטחון ישראלית. המטוס הזה אינו מסוגל כעת לנחות בערפל או במזג אוויר סוער. אולי ברנהם חושב שזה רעיון טוב להבטיח שחיל האוויר המלכותי לא יוכל להטיס את מטוסיו מפני שהם תלויים בטכנולוגיה ישראלית. (ואגב, ישראל היא ספקית הביטחון השנייה בגודלה של בריטניה — ואינה קונה נשק בריטי. זו תנועה בכיוון אחד.) כאשר ישראל היא היחידה שמסומנת לחרמות — אין דבר נגד סהרה המערבית, קפריסין הצפונית, סין או כל סכסוך אחר מלבד אוקראינה — הדבר משנה גם את האווירה בבית. בתקופה שבה האנטישמיות משתוללת, היהודים הבריטים יהיו אלה שיישאו בעיקר הפגיעה. בפעם הבאה שתשמעו את ברנהם או שר כלשהו מהלייבור אומר שהוא מגנה אנטישמיות, זכרו שהם צבועים חסרי בושה. תורגם מהשפה אנגלית
25 באוג׳ 2026, 15:11 UTC
הנה קטע מהטור שלי ב־@CapX, «הסנקציות של טראמפ על איראן אולי באמת יעבדו». הטלתו של הנשיא טראמפ על איראן את «יום ה־D הכלכלי» – סדרת סנקציות נגד כל מדינה שעושה עסקים פיננסיים עם איראן, וכן נגד בנקים וחברות – כבר נדחתה על ידי החשודים הרגילים, שתגובתם האינסטינקטיבית היא תמיד לתקוף כל אמצעי חדש נגד משטר טהרן. כשמדובר באיראן, ל«חשודים הרגילים» יש משמעות מסוימת: הדיפלומטים, היועצים ואנשי הציבור השונים שניהלו את המשא ומתן על תכנית הפעולה המקיפה המשותפת (JCPOA), הידועה בשם הסכם הגרעין עם איראן, ויישמו אותה בשנת 2015. אלן אייר, למשל, דיפלומט אמריקאי לשעבר שהיה בצוות המשא ומתן הגרעיני עם איראן עד שנחתם ההסכם ב־2015, אמר אתמול כי «אין סנקציות חדשות שהן יעילות». השאלה המתבקשת, כמובן, היא מה פירוש «יעילות» עכשיו. במקרה של איראן יש שני מדדים עיקריים. הגדול שבהם הוא נפילת המשטר. זהו היעד ארוך הטווח של ארצות הברית, של ישראל ושל – דבר שנשכח לעיתים קרובות – רוב שכנותיה הערביות של איראן, שכולן מבינות את חומרת הרעל שמשטר טהרן מחדיר לאזור ולעולם כולו. אבל יש גם מדד נוסף: היעד המצומצם יותר אך החיוני לא פחות של מדיניות ארצות הברית תחת טראמפ, של ישראל ושל השכנות הערביות. מדובר בהחלשת איראן כך שתהווה איום קטן יותר מחוץ לגבולותיה. זה היה אחד היעדים של התקיפות הצבאיות בתחילת השנה; וזהו גם אחד היעדים של הסנקציות החדשות. הסוגיות סביב הסנקציות נובעות בעיקר מתכנית JCPOA משנת 2015 ומתומכיה, שמעולם לא קיבלו את העובדה שהניצחון הדיפלומטי כביכול שלהם ב־2015 היה למעשה אסון, והמשיכו לדחוף ליחס אל המשטר האיראני לא כאל אויב שיש להביס, אלא כאל שותף אפשרי שיש להחזירו בהדרגה למעמד מכובד. אבל העובדות ברורות. הסנקציות פועלות כאמצעי – לכל הפחות – לצמצום האיום האיראני. ההוכחה העדכנית ביותר היא שכלכלת איראן צמחה כאשר ביידן הקל את הסנקציות שהוטלו בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ לאחר שביטל את הסכם 2015, והתכווצה כאשר טראמפ החזיר אותן בתקופת כהונתו השנייה. נתוני קרן המטבע הבינלאומית מראים שבשנה שלאחר הסכם JCPOA משנת 2015 צמחה כלכלת איראן ב־12.5%, ולאחר מכן התכווצה ב־4.8% בשנת 2018 וב־9.5% בשנת 2019, לאחר שטראמפ החזיר את הסנקציות, במסגרת האסטרטגיה שנודעה בשם «לחץ מרבי» בעקבות ביטול ההסכם. אילו טראמפ לא התערב, איראן הייתה בדרך להפוך למממנת טרור עשירה במזומנים, בעלת תכנית נשק גרעיני. הנקודה המרכזית היא ש־JCPOA לא היה הסכם פגום שהיה צריך לשפר, אלא טעות בתפיסה, משום שהוא העניק כסף וחסות דיפלומטית למשטר שלא הייתה לו כל כוונה לכבד אותו. זו הייתה איוולת מצד הנשיא אובמה להסיר את הסנקציות מעל מממן הטרור הגדול בעולם, ובכך להעניק לכלכלתו דחיפה של 12.5% בשנה הראשונה שלאחר ההסכם. טראמפ הגיב אפוא למציאות של כלכלה איראנית מתאוששת, ולפיכך גם לאיום, כאשר בתקופת כהונתו הראשונה ביטל את הסכם 2015 והחזיר את הסנקציות ב־2018. אלה הפעילו מיד לחץ על הכלכלה האיראנית. טהרן הובאה על ברכיה מבחינה כלכלית. הדרך להסרת האיום שהציבה הייתה עדיין ארוכה, אך היסודות כבר היו קיימים כך שהדבר נראה כאפשרות מציאותית. ביידן עלה אז לשלטון ב־2021 והחזיר לתפקיד רבים מאלה שעמדו מאחורי הסכם JCPOA המקורי והמוטעה. לאחר שלא למדו דבר בשנותיהם מחוץ לשלטון, הם הקלו מיד את הלחץ על איראן בכך שהפסיקו לאכוף את הסנקציות של טראמפ, כחלק מניסיונם להגיע להסכם חדש. הדבר לא רק העניק לטהרן דחיפה כלכלית עצומה; הוא גם שידר מסר ברור שארצות הברית כבר אינה רצינית בעניין הסנקציות. חמינאי קרא את המסר נכון, דבר שהוביל לפעולות נועזות יותר של שליחים איראניים כגון חמאס – ולטבח 7 באוקטובר 2023. ברבעון הראשון של 2022 ייצאה איראן 870,000 חביות נפט ביום, בעיקר לסין, 30% מעל הממוצע של 668,000 בשנת 2021. בינואר 2024 עמד הנתון על 1.29 מיליון חביות ביום. לכך יש להוסיף תשלום של 6 מיליארד דולר למשטר באוגוסט 2023 תמורת שחרור בני ערובה אמריקאים, כאשר האמריקאים התעקשו, באופן פתטי, שהכסף יוכל לשמש רק לסיוע הומניטרי. לפתע איראן שוב הייתה מוצפת במזומנים. הדבר חשוב משום שכלכלת איראן מזינה ישירות את הטרור. בשנת 1992, כאשר החלו פיגועי ההתאבדות, איראן נתנה לחמאס 50 מיליון דולר בשנה. עד 2020 הסכום כבר עלה על 100 מיליון דולר בשנה, לפי נתוני מחלקת המדינה האמריקאית, ובנוסף דווח כי בשנת 2023 הועברו עוד 70 מיליון דולר למערכות טילים והגנה בעזה. בהתחשב בתפקידה של איראן במזרח התיכון ומחוצה לו, הייתם מצפים שממשלות המערב יעשו כל שביכולתן כדי לבודד את המשטר באיראן ולמנוע ממנו את הכסף הדרוש לו למימון טרור. ובכל זאת, כפי שראינו בשנים האחרונות, קרה בדיוק ההפך... תורגם מהשפה אנגלית
25 באוג׳ 2026, 07:34 UTC
זהו הטור שלי ב־@spectator, «אנחנו כבר במלחמה עם איראן». מכל ההערות חסרות השחר, שלא לומר המטופשות, שהשמיע סר קיר סטארמר כראש ממשלה, דבריו על הפעולה האמריקנית והישראלית נגד איראן חייבים להיות בראש הרשימה. «זו לא המלחמה שלנו», אמר. «לא ניגרר למלחמה רחבה יותר». אנדי ברנהם טעה באותה טעות כשנכנס לתפקידו ואמר שאין לנו מקום לערב את עצמנו במלחמה עם איראן. הבעיה היא שאף שאולי איננו רוצים להיות מעורבים במלחמה עם איראן, איראן בהחלט מעורבת במלחמה נגדנו, ומדגימה שוב ושוב את מידת העוינות שלה. אנחנו יכולים לבחור «לא לשמוע רע ולא לראות רע». אבל זה לא אומר שהרוע אינו אמיתי. בסוף השבוע הזה, למשל, התברר שהאקרים איראנים השביתו תחנת כוח לארבעה ימים – הפעם הראשונה שבה האקרים איראנים הצליחו לבצע מתקפה כזאת. לפי הדיווחים, המתקפה על תחנת הכוח הבריטית התרחשה במקביל למתקפות סייבר דומות על מתקני מים בארצות הברית. נאמר שלמתקפה לא הייתה השפעה משמעותית על אספקת החשמל או על ייצור האנרגיה בבריטניה, אלא ששירותי הביטחון מתייחסים אליה כאל יריית אזהרה מצד האיראנים, שנועדה לעורר פחד מפני יכולותיהם אם יבחרו להסלים פעולה כזאת. כפי שדווח בהרחבה, רוסיה, סין, איראן וצפון קוריאה עוסקות ללא הרף במתקפות על תשתיות, גופים ממשלתיים ועסקים. ה־NHS, בתי ספר וחברות כמו M&S ויגואר לנד רובר נפגעו כולם. אך בעוד שכל זרועות הממשלה מודעות היטב לאיום הזה ופועלות ללא הפסקה כדי להתמודד איתו, הוויכוח הפוליטי נטוע יותר בשנגרי־לה שאינה קיימת מאשר במציאות של האיום המתמשך, החי והממשי מאוד – לא מעט מצד איראן. ידוע שמשטר טהרן הגביר בחודשים האחרונים את מתקפות הסייבר על המערב. ועדת המודיעין והביטחון של בית הנבחרים, המפקחת על גופי הריגול, דיווחה שלוחמת סייבר היא «תחום משמעותי של עוצמה א־סימטרית» עבור איראן, שלה אלפי האקרים המתמקדים ביכולות כאלה והיא מוציאה עליהן עשרות מיליוני דולרים. אך אף שהמתקפה האחרונה הזו מדאיגה מאוד, התמונה גרועה בהרבה כשמבינים את המציאות של הריגול וההתערבות האיראניים בבריטניה. ברמה הבסיסית ביותר, איראן משלמת לפושעים – הן בכנופיות והן כיחידים – כדי לעקוב אחר מתנגדי המשטר, לתכנן נגדם ולתקוף אותם, וכן כדי לפגוע ביעדים יהודיים. בחודש שעבר נידונו ג׳ורג׳ סטאנה וננדיטו בדאה לשתים־עשרה ולשמונה שנות מאסר על דקירת מגיש Iran International פוריא זראאטי מחוץ לביתו בווימבלדון במרץ 2024. השופטת צ׳ימה־גרוב אמרה שהראיות «תמכו באופן מכריע במסקנה שהמתקפה בוצעה מטעם המדינה האיראנית». התביעה הכתרית אמרה שהשניים «גויסו, מומנו והונחו לבצע אלימות». במרץ הוגש כתב אישום נגד אזרח בעל אזרחות איראנית ובריטית כפולה ונגד איראני, לפי חוק הביטחון הלאומי, בגין מעקב עוין עבור איראן. נטען שאחד מהם הנחה את האחר, לאחר ביקור בטהרן, לסייר ולאסוף מידע על שורה של יעדים ישראליים ויהודיים: שגרירות ישראל והקונסוליה שלה, בית הכנסת ביוויס מרקס, מרכז קהילתי יהודי ומשרדי הקרן לביטחון הקהילה. שניהם מכחישים את האישומים. במאי האחרון הוגש כתב אישום נגד שלושה אזרחים איראנים המתגוררים בלונדון, בגין סיוע לשירות מודיעין זר וביצוע מעקב שנועד לאפשר אלימות חמורה נגד עובדי Iran International, בין אוגוסט 2024 לפברואר 2025. שלושת הגברים כפרו באשמה. באוקטובר האחרון אמר סר קן מקאלום, המנהל הכללי של MI5, שהשירות הגיב בשנה שקדמה לכך ליותר מעשרים מזימות הנתמכות בידי איראן ועלולות להיות קטלניות, ושאיראן משתמשת באופן שגרתי בשליחים פליליים. ביולי שקדם לכך דיווחה ועדת המודיעין והביטחון על «לפחות 15 ניסיונות רצח או חטיפה נגד אזרחים בריטים או אנשים שבסיסם בבריטניה מאז תחילת 2022». לדבריה, איראן מכוונת לבריטניה בין היתר משום שטהרן רואה בבריטניה «יריבה מרושעת במיוחד של הרפובליקה האסלאמית». מבצע ללוחמה בטרור בקיץ שעבר הוביל למעצרם של כמה איראנים בחשד למזימה נגד שגרירות ישראל בלונדון. אלה רק מדגם מתוך דוגמאות רבות; האחרונה שבהן הייתה הטלת סנקציות על Islamic Movement of Companions of the Right (IMCR), שקיבלה אחריות לשבע מתקפות במקומות בבריטניה, ובהן הצתה אנטישמית של ארבעה אמבולנסים של הצלה בגולדרס גרין במרץ. זה נמשך ונמשך. זו אפילו לא מלחמת צללים – זו מלחמה שבה איראן ממוקדת בתקיפת בריטניה ואזרחים בריטים, בעוד אנחנו מסרבים לקבל שמלחמה כלשהי מתרחשת בכלל. וכל זאת עוד לפני שאנחנו מתחילים לבחון את תפקידה של סין ואת תמיכתה באיראן. דיווחים מהשבוע מצביעים על כך שסין סיפקה את הטכנולוגיה שבה משתמשת איראן למתקפות הסייבר שלה. לפחות אנחנו מכירים באיום הזדוני שמציבה איראן, גם אם אנחנו מסרבים להכיר במציאות ולומר שהיא נמצאת במלחמה איתנו. ובכל זאת אנחנו מסרבים שוב ושוב לתאר נכונה את פעולותיה של סין נגדנו, ובמקום זאת מביטים אל היתרונות כביכול של צמיחה משיתוף פעולה כלכלי. זהו סוג של אשליה פוליטית המונית ומכוונת, שבה העמדת הפנים שמשהו אינו מתרחש פירושה שהוא אינו מתרחש. וזה טירוף. תורגם מהשפה אנגלית
24 באוג׳ 2026, 11:28 UTC
זהו הטור האחרון שלי ב־@Telegraph על לינקר – כשמישהו מראה לך מי הוא, האמן לו. כשמישהו מראה לך מי הוא באמת, כדאי לשים לב להתנהגות שלו. כשאותו אדם חוזר על התנהגותו חודש אחר חודש ושנה אחר שנה, אין עוד מקום לספק. במאי האחרון ה־BBC סוף סוף נפרד מגארי לינקר, אחד הכוכבים בעלי השכר הגבוה ביותר שלו, לאחר שבמשך שנים התעלם ממדיניות הרשתות החברתיות של השדרן בשורה של פוסטים על ישראל ועל יהודים. הקש ששבר את גב הגמל מבחינת ה־BBC הגיע לאחר ששיתף סרטון שכותרתו “הציונות מוסברת בפחות משתי דקות”, ובו הופיע אימוג'י של חולדה. ההשוואה בין יהודים לחולדות הייתה הדימוי הנאצי הסטנדרטי לדה־הומניזציה של יהודים, כפי שיודע כל מי שיש לו אפילו ידע שטחי בהיסטוריה – ובוודאי כפי שהיה יודע אדם שמקפיד לשתף את הידע העמוק והמלומד לכאורה שלו על ישראל ועל אנטישמיות. אך לאחר שטען לחרטה בעקבות פיטוריו מה־BBC על פוסט שהשתמש בהשוואה הנאצית בין יהודים לחולדות, לינקר הרחיק לכת וכעת שיתף נאום שמגדיר את “הציונות” עצמה, כלומר את האמונה במולדת יהודית, ולא רק את ישראל, כנאצית. זו אינה ביקורת כביכול על ישראל. מאחר שהרוב המכריע של היהודים ברחבי העולם מגדירים את עצמם ציונים, מדובר ביהודים. בנאום ששיתף לינקר, טוני גרינשטיין – אנטי־ציוני שזוכה בשבוע שעבר מהאשמה שקרא לתמיכה בחמאס – אומר כי “הציונות היא במסורת של הנאצים שרדפו את היהודים”. ההשוואה בין ישראל לנאצים היא אחד המרכיבים המוגדרים ביותר של אנטישמיות – והיא מנוסחת במפורש בידי הברית הבין־לאומית לזיכרון השואה, המשתמשת ב“השוואת המדיניות הישראלית בת זמננו למדיניות הנאצים” כדוגמה ממחישה לאנטישמיות. ללינקר היסטוריה ארוכה ודוחה בעניינים האלה. במרץ 2023 הוא תיאר את הסבר הממשלה דאז למדיניות המקלט שלה כ“לא שונה בהרבה מזו ששימשה את גרמניה בשנות ה־30”. באופן מגוחך, הוא ניסה לתקן את סר סיימון שאמה, מגדולי ההיסטוריונים בעולם, כאשר שאמה מתח ביקורת על הפוסט שלו. בשנה שעברה אמר לינקר שטבח חמאס ב־7 באוקטובר 2023 צריך להיות מוצג בתוך “ההקשר המלא”, שמתחיל “הרבה לפני 7 באוקטובר”. הוא דרש שישראל תסולק מכל גופי הספורט והתרבות הבין־לאומיים, “עד שתחדל מההפרות החמורות שלה את המשפט הבין־לאומי… במיוחד משלטון האפרטהייד שלה ומפשע הג’נוסייד שהיא מבצעת בעזה”. אך הוא לא דרש דרישה דומה מאיראן, מסין, מרוסיה או מכל מדינה אחרת. דייוויד ברנשטיין, היו״ר לשעבר של ההתאחדות האנגלית לכדורגל ושל מנצ'סטר סיטי, אמר שלינקר מחזיק “בדעות קדומות ובלתי מידתיות” וש“יש לשפוט אדם לפי החברה שבה הוא נמצא”. לינקר מנצל כל הזדמנות לתקוף את ישראל, בלי קשר למידת הבדיוניות של ההאשמה. לאחר מותו של אחמד דרע'מה בשכם, שנהרג בעימות עם חיילים ישראלים, הוא כתב: “כמה נורא”, ושיתף מחדש ציוץ שהאשים את צה״ל בנטילת חייו של דרע'מה “בבוגדנות”. דרע'מה מת במהלך מתקפה על יהודים שביקרו באתר קבר יוסף, ולאחר מכן חמאס התאבל עליו כמוג'אהד – לוחם או מצביא. מוקדם יותר השנה, בריאיון עם אנדי ברנהם, לינקר התייחס ל“ג'נוסייד מתמשך” בעזה. עד כה לינקר אפילו לא טרח לטעון שאינו יודע, לא מי הוא גרינשטיין ולא מה היו המילים שבהן השתמש גרינשטיין. כעת, כשהוא משוחרר מה־BBC, הניחוש שלי הוא שהוא כבר אינו מרגיש שעליו אפילו להעמיד פנים. תורגם מהשפה אנגלית
21 באוג׳ 2026, 15:17 UTC
הנה הטור שלי ב־@JewishChron, «מדוע ההתקפות של הלייבור על ישראל עוסקות למעשה בהחזרת הקול המוסלמי» ביום רביעי בערב שר החוץ, Ed Miliband, עשה את מה ששרי החוץ הבריטים עושים ללא הרף מאז שהלייבור עלה לשלטון ביולי 2024. Miliband פרסם הצהרה המגנה את ישראל. איננו צריכים להתעכב זמן רב על פרטי ההשתלחות של Miliband, שכן גם זו האחרונה — כמו כל הקודמות על ישראל תחת ממשלת הלייבור הזאת — אינה עוסקת במילים המרכיבות אותה. לידיעתכם, היא תוקפת את פרסום המכרזים לפרויקט ההתנחלות E1 כ«בלתי מקובל והרסני». למעשה, אני מתנגד להתנחלויות, אף שפרויקט E1 תמים יחסית. מדובר ברצועת קרקע קטנה המחברת את בירת ישראל עם Ma'ale Adumim, עיירה בת 40,000 תושבים. הרעיון שהדבר הורס את פתרון שתי המדינות, כפי שטוען Miliband, מנותק מהמציאות. הוא אינו חוצה את הגדה המערבית לשניים ולעולם לא יהיה חלק ממדינה פלסטינית. אבל דבריו של Miliband אינם העניין. יש רק סיבה אחת לכך ש־Miliband פרסם הצהרות כאלה, כפי שעשו קודמיו Yvette Cooper ו־David Lammy: הם מתייחסים לישראל לא כאל בעלת הברית שהייתה לממלכה המאוחדת במשך עשרות שנים, אלא כאל אויב שיש להכניע. את הסיבה אפשר למצוא בתוצאות בארבעה מחוזות בחירה בבחירות הכלליות האחרונות — Leicester South, Blackburn, Birmingham Perry Barr ו־Dewsbury and Batley — שבהם ניצחו חברי פרלמנט שכונו «עצמאים של עזה», ובעובדה שקול הלייבור ירד ביותר מ־14 אחוזים לעומת 2019 במחוזות שבהם האוכלוסייה המוסלמית הייתה מעל 15 אחוזים. אם לומר זאת בבוטות, הלייבור מבוהל עד מוות מהסיכויים שלו לשמור על הקול המוסלמי בבחירות הבאות. בשלושים ושבעה מחוזות שיעור המוסלמים עולה על 20 אחוזים, וב־73 מושבים נוספים שיעור המוסלמים הוא בין 10 ל־20 אחוזים. אין פלא שהלייבור מפחד. מיומה הראשון של ממשלת Starmer, מדיניות הלייבור במזרח התיכון נקבעה על ידי דבר אחד: הניסיון לעצור את הגל של מצביעים מוסלמים הנוטשים אותו. יש לראות כל דבר שהוא עושה בנוגע לישראל בהקשר הזה. זו הסיבה ש־Miliband משתלח בממשלה הישראלית בגלל פרויקט דיור בשולי ירושלים, כדי להכין את הקרקע ל«מערך מקיף של צעדים בתגובה למדיניות ממשלת ישראל», כפי שניסח זאת בהצהרתו. נחשו מה הם עשויים להיות… זה לא בדיוק דורש את Nostradamus, נכון? כל העניין הוא למצוא תירוצים להטיל סנקציות על ישראל, בתקווה שזה יפייס מצביעים מוסלמים עדתיים. פרויקט הדיור הוא רק התירוץ. כל דבר אחר היה יכול לשמש לכך. אילו Benjamin Netanyahu היה מעביר את נגיף ההצטננות לאדם שאינו ישראלי באמצעות עיטוש, Miliband היה משתמש גם בזה: «זהו ניצול מקומם של נורמות ממשלתיות, של אמנת וינה ושל סיכויי השלום, שראש ממשלת ישראל בחר בפזיזות — יש שיאמרו במזיד — להפיץ את נגיף ההצטננות מעבר לגבולות ישראל המקובלים בזירה הבינלאומית. ממשלת בריטניה אינה יכולה ולא תעמוד מן הצד ותראה זאת נמשך, בלה… בלה… בלה…». האירוניה היא שתוכנית הלייבור להחזיר את התמיכה המוסלמית תהיה יעילה כמו ההתקפות שלו על ישראל: חסרת תועלת. הקולות האלה אבודים — finito, vamoose, scarpered. הם גמורים כמו ההשפעה הבריטית על ישראל. ההשפעה הזאת נעלמה ביולי 2024, כאשר הלייבור החזיר את המימון הבריטי ל־Unrwa, סוכנות האו״ם שהעסיקה כמה מהטרוריסטים של 7 באוקטובר; כאשר ויתר על התנגדותו לצווי המעצר של ה־ICJ נגד Netanyahu ו־Yoav Gallant; וכאשר הכיר במדינה פלסטינית שאינה קיימת בלי להציב דרישה אחת בפני מנהיג פלסטיני כלשהו, ובכך למעשה תגמל את חמאס על אסטרטגיית הרצח ההמוני שלו. האם Miliband — או ראש הממשלה Andy Burnham — חושב שלישראל בכלל אכפת מכך שהם משתמשים בישראל כדי לפייס מצביעים מוסלמים בריטים? האם אף אחד מהם לא שם לב שישראל אפילו לא טרחה לשלוח לכאן שגריר במשך יותר משנה? האם הם אינם מבינים שבריטניה זקוקה לישראל הרבה יותר משהיא זקוקה לבריטניה? הניחו למאזן המסחרי בצד (בריטניה ייצאה לישראל מוצרים בשווי 3.2 מיליארד ליש״ט, בעוד ישראל מכרה לבריטניה סחורות ושירותים בשווי 2.5 מיליארד ליש״ט). הניחו בצד את העובדה ש־1.7 מיליון אנשים עובדים בחברות בריטיות המייצאות סחורות לישראל. הניחו בצד אפילו את העובדה שאחת מכל שמונה תרופות המנופקות על ידי ה־NHS מגיעה מחברות ישראליות. התמקדו רק במודיעין ובצבא. רק בשבוע שעבר Yossi Cohen, ראש המוסד לשעבר, חשף שמנכ״ל MI5 אמר לו: «Yossi, מגיע לך האוסקר על מה שעשית כאן. סיכלת כמות עצומה של פעילות טרור בתוך בריטניה. תודה רבה שעשית זאת». הישראלים, אמר Cohen, «הצילו חיים רבים־רבים על אדמת בריטניה». וחיילים בריטים היו נהרגים בעיראק ובאפגניסטן ללא ציוד ההגנה הישראלי. אולי Burnham ו־Miliband חושבים שהמודל לחיקוי הוא Ireland, שגם היא יצאה מגדרה כדי לעשות דה־לגיטימציה לישראל ולהחרים אותה — עד כדי כך שהמטוס החדש שלה אינו מסוגל לנחות בערפל או במזג אוויר סוער, משום שב־2024 Micheal Martin, שר ההגנה דאז וכיום ראש ממשלת אירלנד, הורה להסיר מערכת ניווט מתוצרת ישראל שהייתה מחייבת עסקה עם Elbit Systems, חברת הגנה ישראלית. אולי Burnham ו־Miliband יחשבו שזה רעיון טוב להבטיח של־RAF לא יהיו מטוסים שמסוגלים להמריא, משום שהם תלויים בטכנולוגיה ישראלית. ואגב, ישראל היא ספקית הביטחון השנייה בגודלה של בריטניה — והיא אינה קונה נשק בריטי. זו תנועה חד־כיוונית. אילו Miliband ו־Burnham היו רציניים לגבי השלום, הם היו מפשילים שרוולים ומנסים לשקם את היחסים עם הישראלים ולטפל בכמה מהמכשולים בצד הפלסטיני, כגון תוכנית ה«שלם כדי להרוג» המתמשכת של הרשות הפלסטינית, שבמסגרתה משפחות מחבלים מתוגמלות כספית. אבל כל זה אינו קשור לשלום שהם טוענים שהם רוצים — שלום שהם עושים הכול כדי לערער באמצעות תקיפת ישראל. מדובר בניסיון להציל את עורם הפוליטי באמצעות צעקות על הישראלים כפי שאדונים קולוניאליים שלטו במתחננים. זה היה משעשע אילו ההשלכות עבור הישראלים — וכן, גם עבור הפלסטינים — לא היו חשובות כל כך.תורגם מהשפה אנגלית
14 באוג׳ 2026, 14:51 UTC
הנה קטע מהסאבסטאק האחרון שלי, «כמובן שנתניהו אינו מדבר בשם יהודי בריטניה» אני אסיר תודה במיוחד לרבנים צ'רלי בגינסקי וג'וש לוי, ה«מנהיגים-במשותף» של היהדות הפרוגרסיבית, שפרסמו היום הצהרה ובה העלו את המחשבה ש«ראש הממשלה נתניהו אינו מדבר בשם יהודי בריטניה». טוב להבהיר את זה, הא? מעולם לא עלה בדעתי שראש ממשלת ישראל — מדינה זרה — אכן מדבר בשם יהודי בריטניה. וגם, כך אני מניח, זה לא עלה בדעתו של בנימין נתניהו. אבל היי, תודה בכל זאת לרבנים שהבהירו את העניין. הצהרתם באה בתגובה לריאיון עם נתניהו בפודקאסט ישראלי, שבו ראש ממשלת ישראל לא דיבר בשם יהודי בריטניה. הוא דיבר — מי היה מאמין?! — בשם עצמו. כפי שפוליטיקאים נוטים לעשות כשהם מתראיינים. אבל מבחינת הרבנים בגינסקי ולוי, הוא אפילו לא היה צריך לעשות את זה, משום שאחד הדברים שעליהם דיבר היה... בריטניה. איך הוא מעז! מי הוא חושב שהוא, ראש ממשלה של ארץ זרה שמביע את דעתו על בריטניה? כי שום ראש ממשלה בריטי לא היה מעז להביע את דעתו על ישראל, נכון? כלומר, זה אף פעם לא קרה... בואו נהיה מציאותיים. מה שהרגיז את הרבנים לא היה שנתניהו ביקש לדבר בשם יהודי בריטניה, כי הוא לא עשה זאת. גם לא העובדה שהוא דיבר על בריטניה. מה שהוא, אה, כן עשה. אלא שהוא אמר משהו שבתור «מנהיגים-במשותף של היהדות הפרוגרסיבית» הם אינם מסכימים איתו — המפתח נמצא במילה «פרוגרסיבית». הוא אמר משהו לא נחמד על האסלאם הרדיקלי. וזה ממש אסור. כלל מספר אחת לפרוגרסיבים המגדירים את עצמם כך, מצופה בזהב, מודגש ובאותיות גדולות: לעולם אל תגידו שום דבר רע על האסלאם הרדיקלי. הנה מה שנתניהו באמת אמר. לאחר שדיבר על רנדולף צ'רצ'יל, בנו של וינסטון צ'רצ'יל, ועל נכדו וינסטון ספנסר צ'רצ'יל, ששניהם היו עיתונאים, נתניהו אמר בפודקאסט של רדיו צבאי שהם «באו לכאן וסיקרו את מלחמת ששת הימים באופן חיובי מאוד מבחינתנו... נסו למצוא את זה עכשיו בבריטניה, שאפשר לקרוא לה הרפובליקה האסלאמית של בריטניה». הוא המשיך: «הרפובליקה האסלאמית הגרעינית הראשונה תהיה הרפובליקה האסלאמית של בריטניה. אנחנו מוודאים שלא תהיה עוד אחת באיראן». האם זה לא דיפלומטי? בהחלט. האם זו בדיחה לא מצחיקה במיוחד? גם. אבל בואו ניתן קצת הקשר. אני בספק אם נתניהו עדיין מתעניין בבריטניה, שהפכה תחת הלייבור, בכוונה תחילה, מחיבוק ישראל כבעלת ברית מרכזית ליחס אליה כאל משהו הדומה למדינת אויב. מאז שהלייבור נכנס לשלטון הוא החזיר את המימון לאונר״א, הגוף של האו״ם שהעסיק מחבלי חמאס שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר 2023; הוא ויתר על ניסיון הממשלה הקודמת להביא לביטול צווי המעצר של בית הדין הפלילי הבין-לאומי נגד נתניהו ויואב גלנט, שר הביטחון הישראלי לשעבר; הוא השעה חלק ממכירות הנשק לישראל (אמברגו חסר חשיבות אך סמלי, בהתחשב בכך שאנו זקוקים למכירות ולידע הישראלי יותר משהם זקוקים לשלנו); הוא גמל לחמאס בהכרה במדינה פלסטינית; הוא מנע מקצינים ישראלים להשתתף בקולג' המלכותי ללימודי הגנה; והוא פרסם שוב ושוב הצהרות המגנות את ישראל כאילו הייתה ילד סורר שצריך להעמידו במקום. באשר לבחירת המילים של נתניהו: למה אתם חושבים שהלייבור עשה את כל זה? אגיד לכם למה. הוא מפחד פחד מוות מהמועמדים המוסלמים העדתיים שהופיעו בבחירות 2024 ושמאיימים למחוק את סיכוייהם של מספר גדול של חברי פרלמנט מטעם הלייבור בבחירות הבאות. יש 37 מחוזות שבהם שיעור האוכלוסייה המוסלמית עולה על 20 אחוז, וב-73 מושבים נוספים הוא נע בין עשרה לעשרים אחוז. קולות הלייבור ירדו ביותר מ-14 אחוז בשנה שעברה לעומת 2019 במחוזות שבהם שיעור האוכלוסייה המוסלמית היה מעל 15 אחוז. הלייבור אחוז פחד מהמגמה הזאת. הוא מחניף לדעותיהם של המוסלמים העדתיים האלה בניסיון גלוי לשמור על השלטון. כך, באופן משמעותי ורדיקלי מאוד, דעות אסלאמיסטיות, הרואות בישראל את השטן, מעצבות את מדיניות הממשלה. לא, אנחנו לא הרפובליקה האסלאמית של בריטניה. זו בחירת מילים מטופשת, שנועדה להרגיז את הבורגנות. אבל התחושה שמאחוריה — שאנחנו מאפשרים לחלק מדרישות האסלאמיסטים לקבוע את מדיניות החוץ שלנו — היא עובדה. ברור שבנימין נתניהו אינו מדבר בשם יהודי בריטניה, והוא גם אינו מבקש לעשות זאת. בניגוד, כך נראה, לרבנים צ'רלי בגינסקי וג'וש לוי, שנדמה שהם חושבים שאכן יש להם איזושהי זכות לומר מה חושבים יהודי בריטניה: «ראש הממשלה נתניהו אינו מדבר בשם יהודי בריטניה. דבריו אינם מייצגים אותנו. יהודי בריטניה אינם נעשים בטוחים יותר בזכות רטוריקה המשמיצה מוסלמים בריטים או מציגה קהילה שלמה כאיום». דברו בשם עצמכם. אני יהודי בריטי, ואני מאמין שאהיה בטוח יותר רק כאשר יעלו את האיום שמציב האסלאם הקיצוני ויתמודדו איתו — לא כאשר יתעלמו ממנו. (הירשמו לסאבסטאק שלי אם אתם אוהבים את מה שאני כותב.)תורגם מהשפה אנגלית

כתבות מקושרות